יום שני, אוקטובר 19, 2015

וושינגטון לפיירפוקס - שבועיים עם משפחת אבן פז

הטיסה ממונטראול לפילדלפיה התאחרה וכך גם הטיסה מפילדלפיה לוושינגטון. ואלה היו רק קצת מהתקלות לקראת הפגישה עם בננו אסף ומשפחתו. חברת התעופה דרשה פתאום כסף על המזוודות ונוהלי המטען שלהם היו שונים מהכתוב בכרטיסים שקיבלנו מהחברה של הכרטיס סובב עולם, וכך עמדנו בשדה התעופה וניסינו לשנות את האריזה, ולעלות עם יותר דברים למטוס ברגע האחרון... די מתסכל, אבל שום דבר לא קלקל לנו את מצב הרוח לקראת הפגישה המשפחתית. ואכן היה כל כך טוב להיפגש עם אסף בשדה התעופה ולמחרת בבוקר עם הילדים ועם גילי - כך שהכל נראה פחות חשוב.

קיבלנו חדר ענק עם שירותים במרתף, אוכל ביתי ובילוי זמן איכות עם הנכדים. ארה״ב כפי שפגשנו אותה בימים הראשונים הייתה קצת אפורה ועגמומית והגשם ירד בלי הפסקה. אבל בכל זאת ראינו הרבה,







הדגל בחצי התורן בגלל הטבח באורגון


וכשהגשם נפסק והיו ימים יפים ראינו את כל הנפלאות: המוזיאונים, (הנבחרים שלנו: אמנות אסיאתית, היסטוריה אמריקאית, מוזיאון השואה ומוזיאון הבולים, וספרית הקונגרס שהיו לה כמה תצוגות מעניינות) האנדרטות למיניהן, בניני הממשלה והקפיטול מלאי ההוד וההדר הרומאי, וכמובן שעלינו להשקיף על העיר מהמוניומנט של וושינגטון.
המוזיאון לאומנות אסיה:
אני יודע שמכאן והלאה חלק מהתמונות לא בכיוון הנכון, זה באג של תוכנת בלוגר, עמכם הסליחה אבל אין לי כח לתקן, אני חושב שאני  יודע מה צריך לעשות במצלמה כדי שזה לא יקרה בפעמים הבאות.











א



מוזיאון השואה:

מוזיאון הסטוריה של ארהב
ועוד תמונות מוושינגטון












אבל לא פחות מעניינים ומהנים היו הטיולים הקטנים שעשינו ליד הבית של אסף, בפאירפקס ביער הקטן שליד הבית, ובכמה אגמים ושלוליות בשכונות בסביבה שגילי לקחה אותנו אליהם. השכונות הבורגניות הטיפוסיות שמוקפות יער סבוך או מקיפות אגם קטן עם צבי ים, משנות את הסטריאוטיפים שלי לפחות, על החיים בפרוור. היינו בגנים הבוטניים שגם בסתיו ביום מעונן היו יפים ומטופחים, בפרק הלאומי  פרינס ויליאם ועשינו מסלול על שביל צר ומלא עלים ורטיבות למפלים קטנים ויפים, ראינו את מרכזי הקניות הענקיים והכרנו את המסעדות שלידן, שהיו טובות במפתיע, בילינו עם הילדים בסופשבוע כשאסף וגילי יצאו לחופשה קצרה לכבוד זה שיש להם בייביסיטרים מוכנים... 








































ן





נפגשנו עם בני משפחה רחוקים, רקדנית שמלמדת ריקוד באוניברסיטה ועוסקת בתרפיה ומתופף שכובד לפרנסתו כמתכנת והם חיו בבולדר ולמדו בנארופה האוניברסיטה הבודהיסטית הראשונה בארה״ב. עכשיו הם חיים בווירג׳ינה בתוך הפרוורים ומנסים לשמור על אורח חיים קצת אחר ככל שהם יכולים. הייתה פגישה מעניינת ואפי סיפק להם אינפורמציה על מוצא המשפחה לקראת הבר מצווה המתקרבת של בנם.

ביקרנו בבית הספר של נכדינו וראינו את החברה הרב תרבותית בארה״ב, עם כמה הסתייגויות: היו שם יותר קוריאנים ואסייתים מהאחוז שלהם באוכלוסיה, ופחות אפרואמריקאים והיספנים (שכמעט לא ראינו) מהאחוז שלהם באוכלוסיה, וזה משקף את האזור שבו נמצא בית הספר. אזור שבו חיים מהגרים ובני מהגרים מהמעמד הבינוני ויש בו מעט מאוד אפרו-אמריקאים ואין בכלל היספנים. עוד משהו מעניין: בניגוד לכל מקום אחר שבו היינו, בבית הספר לא שירתו בכלל אפרו-אמריקאים מלבד אישה אחת בקפטריה, ולא היו מורים, עוזרי מורים או מזכירות שחורים. בהתחשב בזה שאסף בחר את בית הספר על פי דירוג הציונים הלאומי זה אומר דרשני.... 

עוד חוויה בלתי נשכחת עברה עלינו כשנסענו לבולטימור. טיילנו בנמל ועלינו על ספינת מפרשים ענקית של הצי שעומדת שם ומהווה מוזיאון יפיפה, טוב וודאי כבר הבנתם שאנחנו פריקים של ספינות ועולים על כל כלי שיט שמזדמן לנו....













אחר כך יצאנו לסיור במכונית בשכונות שבהן צולמה יצירת המופת הטלוויזיונית ״הסמויה״. כאן המקום לאלה שלא ראו את הסידרה לעצור ולעבור לקטע הבא... מי שחושב שהסידרה ביימה, העמידה נופים או שינתה משהו טועה. המציאות עולה (או יורדת) על כל דמיון. בהתחלה ראינו רחובות מוזנחים עם פחי אשפה מלאים ואנשים יושבים על המדרגות בכניסה לבתים, כמו בהרבה שכונות עוני אחרות. אבל אז נכנסנו לאיזור שכולו בתים שחלונותיהם אטומים בדיקטים והם נראים שוממים ואין חנויות כמעט, וחנות המשקאות סגורה כמעט כולה בדיקטים חוץ מפתח קטן, ובפינות הרחובות, הלא הן הפינות הבלתי נשכחות מהסידרה, עומדים אותם צעירים לבושים בבגדים רפויים, חבושים בכובעי צמר כהים, מצמרר. ובין הבתים חצרות מוזנחות עם עשב מצהיב וגרוטאות ואין כמעט אנשים ברחוב, וכל זה נמשך ונמשך עוד ועוד כשאנחנו במכונית הנעולה, לא מעיזים  לעצור, ואפילו לא להאט כדי לנסות לעבור את המסלול המוצע ברשת. זו המציאות במערב בולטימור 2015, אחרי הסידרה, ואחרי כשש שנים שנשיא שחור יושב בבית הלבן. אין ספק שזו הייתה אחת החוויות החזקות ביותר בטיול עד עכשיו. (אין צילומים, פחדנו מדי לעצור או לצלם).

אנאפוליס - אין מה לכתוב, יש מה לצלם:



































אחר כך עוד נסענו לג'ורג'טאון, הגענו די מאוחר,טיילנו לנהר וחזרנו לפיירפוקס.














נזכרתי בכל הדברים הטובים והרעים של המדינה הענקית והססגונית הזאת, כפי שחווינו אותם בשנה וחצי שגרנו בפרינסטון. אבל אני מוכרחה לציין שבפרינסטון לא חיינו באמת בפרוור טיפוסי, אלא בעיר אוניברסיטאית קטנה ונעימה. הפרוורים פה נמצאים בין כבישים מהירים עם שלושה מסלולים שעולים ויורדים מהם במחלפי ענק שמסביבם יערות קטנים שעכשיו משנים את צבעם. 

מצאתי עוד הבדל בין האזור הזה וקנדה. האנשים פה, נותני השרות מנומסים מאוד בדרך כלל, ומקדמים את פניך תמיד ב״how are you doing today" בלי שום עניין אמיתי בלקוח, ורק ״מצוות אנשים מלומדה״ בהוראת הבוס ככל הנראה. רובם ככולם עובדי שכר מינימום שחורים, ומצבם העגום בתחתית הסולם לא מספק להם סיבות לחייך בשמחה שלא כמו האנשים בקנדה, שבה גם עובדים זמניים מרוויחים שכר הוגן.

המירוץ לפריימריס בשתי המפלגות הולך ומתחמם, אך רוב האנשים ממש לא מתעניינים בכך ורק מיעוטם יבוא להצביע אפילו בבחירות הכלליות. זאת היא  הדמוקרטיה החזקה בעולם, שבה מיליארדרים מממנים מועמדים לנשיאות ולמוסדות הנבחרים או פשוט מציעים את עצמם כמועמדים כמ דונלד טראמפ. אבל המוזיאונים בוושינגטון בחינם וגם הספריות בכל מקום, בתי ספר מספקים עזרה בלימוד השפה החדשה לבני מהגרים, בכיתה של דניאל 25 תלמידים ולמורה יש סייע שנמצא רוב הזמן, יש איזשהו ביטוח בריאות לכאלה שקודם לא זכו בו, יש קצבת זקנה מסוימת, ועדיין העוצמה מושכת מהגרים, בעיקר לאטינו, שרואים בארה״ב סיכוי טוב יותר. כשנגיע למקסיקו נבין יותר.

קשה לי קצת עם תרבות הצריכה ובזבוז האנרגיה והשימוש המוגזם באריזות בלתי מתכלות, ואני מניחה שזה אופייני יותר למזרח ארה״ב שהיא יותר עסקית וקפיטליסטית ממערב ארה״ב, שם קצב החיים שונה ואולי יש בה יותר מודעות לדברים האלו. 

הפורמליות ביחסי אנשים, שכנים, הורים לכיתה, חברים לעבודה מקשה על התחברות של מהגרים או אנשים זמניים ומי שלא נמצא ליד קהילה של בני ארצו כמו אסף וגילי, לא מרבים בפגישות חברתיות. (למשל: אין דף קשר בין הורי התלמידים בכיתה ואם ילדך מתקרב לילד אחר ורוצה ליצור קשר אתו, אין דרך לעשות זאת אלא אם נתקלת בהורה או שילדך פנה אל ההורה...)

אני מסכמת את פירפיקס כך: ביקור משפחתי מאוד נעים ומהנה וטיולי טבע קטנים ויפים, חווית בולטימור המזעזעת, ולצדה וושינגטון הממלאת הוד מלכות רומאי, אך בהחלט מרשימה!

ועוד כמה תמונות מוושינגטון, לקינוח
































5 תגובות:

יובל אמר/ה...

הדהמתם הפעם עם התמונות . כמו לעבור בגלריה של צלם. ד"ש חמה לגילי ואסף.

כל כך עצוב לשמוע על בולטימור וששום דבר לא השתנה - ובעצם זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שזו גם הרושם הכי חזק שנשאר לי מהסדרה שמלבד בודדים יחידי סגולה, העוני הסמים והפשע בשכונות האלו היא בלופ חסר מוצא .

אילה בן לולו אמר/ה...

"אמריקה, ורסנו"

Doron Gover אמר/ה...

אתי ואפי
ראיתי הסמויה
חייתי הרבה בוושינגטון ובולטימור
התאור שלכם והצילומים המרתקים מתארים נאמנה את היופי והכעור. יותר יופי. תבורכו

Ziva Zur אמר/ה...

שלום לכם
חזרנו אתמול מטיול באוזבקיסטן, אנחנו עדיין עייפים. היה טיול מקסים, יש הרבה מה לראות שם. חושבת שהייתם אוהבים את הערים בעיקר את חיווה. בקרנו גם בבוכרה היפהפייה ובסמרקנד בה ירד עלינו שלג קל. מאוחר יותר אשים כמה תמונות בפייס בוק ותוכלו לראות.
אצלכם ברגיל התמונות מקסימות, מעניין לקרוא את הפרשנויות וההתרשמויות של אתי.
דרישת שלום חמה לאסף וגילי ולילדים (שלא מכירים אותי בעצם).

Jessica Shubert אמר/ה...

תמונות נהדרות!! מאוד נהנית לקרוא את הבלוג הטיול שלכם. תהנו. ג'סיקה