3.11 נסיעה למאדוראי וביקור במקדש

למודי נסיון מממה שקרה לנו בנסיעה לקוצ'ין, שבה עלינו בלילה על רכבת העוצרת רק לכמה דקות, ורצנו בהיסטריה לקרון שלנו עם התרמילים הכבדים על הגב, הפעם שאלנו איפה יעצור הקרון שלנו והתייצבנו במקום הנכון. גם השעה הייתה סבירה, ואנשים עדיין ישבו על המושבים ולא הלכו לישון. שכנינו לתא, היו אישה צעירה וגבר מבוגר שנסעו יחד, שני בחורים צעירים, גבר שמן ומבוגר שהקדים ללכת לישון על המיטה התחתונה, ועוד גבר מבוגר שישב ורשם במחברתו כל הזמן, ונראה כאילו הוא כותב יומן על כל מה שקורה לו.
בסביבות תשע כולם התארגנו לשינה, וגם אנחנו טיפסנו לדרגשים שלנו. אבל היה די קשה לישון, מפני שהרכבת עצרה בהמון מקומות ונוסעים עלו לקרונות, ומדי פעם הכרטיסן הדליק את האור וצעק לנוסעים שיבואו אחריו והנוסעים צעקו זה לזה, ואני סבלתי מהמאוורר שהיה קרוב אלי מאוד, ונאלצתי להתכסות כולי בציפית הנפלאה שלי.
אבל איכשהו נמנמתי וישנתי, ואפילו השירותים לא היו גרועים במיוחד. כך עבר לו הלילה, עד שבסביבות חמש בבוקר, התחילה תנועה והדלקת אורות בכל הקרון והרכבת התחילה להאט. בדיוק לפני שעצרה שאלתי את השכנים אם זו מאדוראי. אפי המסכן התעורר משינה עמוקה, והתקשה להיכנס לקצב היציאה מהרכבת. למזלנו זו הייתה התחנה הסופית, והיה לנו זמן לארוז את הציפיות ולהתארגן לירידה מהרכבת. התחנה של מאדוראי גדולה מאוד, והיינו צריכים לעלות ולרדת במדרגות ולעבור גשרים כדי לצאת מן התחנה, ואז לחזור אליה כדי לשים את התרמילים בשמירת החפצים.
השעה הייתה 5.15 בבוקר וחושך מוחלט, אבל תחנת הרכבת שקקה חיים והדבר הראשון שעשינו היה לשתות צ'אי חם ומתוק ולהתאפס.
העיר נראתה עיר הודית מלוכלכת רגילה, וידענו שאין בה שום דבר מעניין חוץ מהמקדש, לכן החלטנו לנסוע לשם מייד, ולראות אותו בשקט לפני שההמונים יציפו אותו, כמו שמומלץ בלונלי פלנט.
מה אוכל להגיד על המקדש שהתמונות לא יעשו זאת טוב ממני? זוהי בהחלט פנינה ואחד ה'מאסטים' של הודו כולה!
על הבסיס העתיק, שחלק גדול ממנו עמודים מעוטרים בתבליטים יפיפיים, נבנה חלק עליון ועליו שמונה מגדלים גבוהים מאוד, (45 – 50 מטרים) מכוסים בצפיפות בפסלים צבעוניים קטנים בסגנון קראלה, (עכשיו למדתי שהוא נקרא סגנון דאראווידיאני) וכל זה החלק החיצוני!
בפנים זהו שטח עצום, שכולו אולמות גדולים עם מעברים לכל צד, ובאמצעיתו בריכת מים גדולה שמדרגות צבעוניות יורדות אליה, אבל ירד גשם ואף אחד לא התרחץ בה. היו כמה "קודש קודשים" שהכניסה ללא הינדים אליהם הייתה אסורה, אך ברוב המקומות אפשר היה לעבור.
אולם גדול אחד היה בנוי מאלף עמודים יפים עם תבליטים, לאולמות אחרים היו רצפות ותקרות מעוטרות. פיל גדול עמד בכניסה לאחד האולמות, ובירך בעזרת החדק שלו כל מי שנתן כסף לבעליו. חלק אחר היה מלא בחנויות של חייטים ובעלי מקצועות אחרים, אבל למזלנו הכל היה סגור עדיין. היה שם גם אולם מדיטציה שאנשים ישבו בו בשקט, והתרחקו קצת מהמהומה הכללית של עולי הרגל הרבים. כמה אולמות הפכו למוזיאון בתשלום, ובהם שמו פסלים, ציורי קיר, ותבליטים עתיקים.
לאחר כשעתיים, וכשהשמש שעלתה לא האירה כלל בגלל הענננים והגשם שירד לסירוגין, החלטנו לחזור דרך הרכבת בריקשה, לקחת משם את התרמילים ולנסוע לתחנות האוטובוסים, ומשם לטריצ'י, התחנה הבאה שלנו, שעליה המליץ לנו הצרפתי שפגשנו בבורמה.
למזלנו לא חיכינו הרבה לאוטובוס, וישבנו מאחור, כשהתרמילים שלנו תחובים ברווח בין המושבים האחרונים וקיר האוטובוס, אחרי הניסיון המר שהיה לנו בנסיעה ממונאר, שבה ישבנו במושב הראשון וחווינו בפחד נוראי כל נהיגה חסרת זהירות ופזיזה עד הימור של נהג האוטובוס שלנו, ושל הנהגים והולכי הרגל האחרים. המקום היה מוצלח גם בגלל שלאוטובוס המשוכלל היה די-וי-די, והוקרן בו סרט הודי רועש, שהרמקולים שלו פעלו כל הזמן, גם כאשר לא ראו את התמונות...
נסיעת הלילה ברכבת חסכה לנו את מראות טאמיל נאדו שהתגלו לעינינו עכשיו, כשהאוטובוס עבר בין כפרים ועיירות מלוכלכים ומסריחים, עם ערימות אשפה בצדי הרחובות, פרות ועזים וריקשות המפריעים לתנועה, ועליבות גדולה של הבתים והאנשים. זו אינה קראלה היפיפיה והמסודרת, והיא דומה יותר למאדיה פאראדש, שבעיני היא לא סתם הודו אלא: "בית השחי" של הודו!