29.10 – 3.11 וארקלה

קמתי מוקדם, ובזמן שאפי המשיך לישון, יצאתי לשוטט על הטיילת המשקיפה על החוף על קצה הצוק. לאורך כל הדרך שחלקה מדרכה סלולה, הייתה שרשרת ארוכה של חנויות תיירים ומסעדות בעלות שמות מערביים והבטחות לפינוקים שונים, וביניהם – מאסאז'ים, טיפולים איורובודיים, יוגה, מכוני יופי, וכמובן: סוכנויות נסיעות שרובן משמשות גם כקפה אינטרנט וטלפון בתשלום.
בינתיים אפי התעורר, ויצא לחפש אותי ויחד הלכנו לאכול ולחפש את רקס, הבחור שהביא אותנו למלון בלילה. כאן המקום לספר את סיפורו, כפי שסיפר לאפי בדרך הארוכה מקולאם לוארקלה. משפחתו גרה באלאפוזה והם קרובים של בעלי גווארי, המלון שבו היינו. יש לו שני אחים ושניהם נשואים, והוא מסרב להתחתן אף על פי שהגיע כבר לגיל שלושים המופלג (במונחים הודיים). נמאס לו לגור בבית ולסבול מלחץ המשפחה, והוא בא לוארקלה לעבוד בשביל הדוד שלו, בעל המלון שבו ישנו בלילה, בעל סוכנות הנסיעות ובית הבמבוק שאליו עמדנו לעבור. לפני כן עבד בסוראט (דרומית למומביי) ברישות של בניין בכבלים של תקשורת, אין לו מקצוע והוא רוצה ללמוד מחשבים כדי להתקדם.
מכיוון שרקס לא היה עדיין במשרד הלכנו בעצמנו למלון, ומייד הראו לנו בקתה קטנה ונחמדה מאוד במחיר המגוחך של 350 רופיות ללילה. עדיין ניקו את החדר מהדיירים שרק עזבו אותו, וקבענו לעבור ב-12 בצהריים.
מכאן ואילך עברו עלינו חמישה ימים ברביצה במרפסת או בחדר, בשיטוט בחנויות הספרים המשומשים, (למעשה חנויות שבהן יש ספרים שהשאירו או מכרו תיירים שהיו בוארקלה) שאפי חיפש בהן משהו לקרוא כי נגמרו לו הספרים שהוא אוהב, ולא ראינו שום חנות של ספרים חדשים.
אכלנו במסעדות הנחמדות, שכל כסאותיהם פונים אל הים, ולחלק מהן יש קומה שניה שבה הרוח יותר נעימה במשך היום. יום אחד בילינו על החוף, עם שמשיה וספרים ואננס שרוכלת מכרה שם, כשאנחנו נכנסים מדי פעם למים רק כדי להירטב, מפני שלא יכולנו לשחות בגלים ובזרמים החזקים.
פגשנו שם את שירי ושגיא, (שפגשנו קודם במונאר יחד עם ירון ואלית) שנתקעו שם מפני ששירי הייתה חולה, ובילינו גם אתם בשיחות נעימות וארוכות, בארוחות בוקר וערב.
יום אחד הלכנו עם שגיא למקדש הגדול, ועברנו ליד החוף ה'הודי' הגדול, שנחשב למקום קדוש מאוד ואפילו שורפים שם גופות. על החוף היו הרבה מאוד כוהנים ברהמינים לבושים בתלבושת הלונגי הלבן והחוט הלבן על החזה החשוף, יושבים על שמיכות כתומות עם כלי הטקס, ומחצלת קש ארוכה התקועה על עמוד בחול שנועדה להצל עליהם, ומחכים לאנשים שיבואו לעשות פוג'ה ולקבל את סימן הטיקה, תמורת תשלום כמובן.
המקדש של וארקלה די גדול, ובנוי בסגנון של קראלה – הרבה מאוד פסלונים קטנים וצבעוניים, ונקי יחסית למקדשים הינדיים שראינו בצפון ובמרכז הודו, אך אסור לאנשים שאינם הינדים להיכנס אליו.
היו שם כמה כוהנים וכמה עולי רגל, והכוהנים יצאו בתהלוכה קטנה של מתופפים, מחצצר, וכוהן שצעד כשידיו אוחזות בפסלון קטן המונח על ראשו. הם סובבו את המקדש שלוש פעמים והתפזרו.
שאלנו על טקסי חג הדיוואלי שהתחיל באותו יום, והם אמרו שלמחרת ב-5 אחרי הצהריים יהיו הרבה אורות בקעריות השמן שמילאו את קירות המקדש והחומה המקיפה אותו.
למחרת עלינו בזמן הנקוב, עם נתנאל ודוברת, זוג צעיר ונחמד מאוד שגר מולנו במלון. בילינו אתם שעות ארוכות בשיחות מרתקות בארוחת בוקר/ צהריים מאולתרת שהכנו יחד מירקות ופירות שקנינו. היו הרבה מאוד אנשים על החוף אבל לא נראה שקורה משהו חשוב, ועלינו למעלה. בתחילה היו שם מעט אנשים, ונשמעה רק נגינת התזמורת הקטנה של הכוהנים, וכמה נשים עמדו מרוכזות בתפילה מול הפתח.
אחר כך התחילו למלא את הקעריות הקבועות בקירות המקדש ובחומה שלו בשמן, ואישה אחת התחילה לשים על כל קערית פתילה קטנה עשויה מתחבושת, ואני התנדבתי לעזור לה במלאכה. חשבתי שאולי בזכות זאת נקבל רשות להיכנס למקדש, אבל חוץ מחיוכים והכרת תודה אילמת, לא השתנו החוקים הנוקשים.
לבסוף החשיך והתחילו להדליק את כל האורות מסביב, וזה היה מחזה יפה ומרשים. ירדנו למטה ושוב נתקלנו בהמוני האנשים על החוף, ובכך הסתכם חג הדיוואלי בוארקלה. רקס הסביר לנו שלמעשה החג נחוג ברצינות בצפון ואילו בדרום זו רק מחווה ולא חג מרכזי, כמו החג שלהם באפריל, בו צועדים עשרות פילים בתהלוכות ססגוניות עם תזמורות מעולות.
אחרי שעדכנו את הבלוג ומילאנו חובות בכתיבת מכתבים שהצטברו אצלנו, ואפילו החלפנו ספרים בעברית שסחבנו אתנו כבר הרבה זמן, לא נשאר עוד מה לעשות בוארקלה והחלטנו לנסוע למחרת למאדוראי, כד להגיע לטריצ'י, ובה אולי לשהות כמה ימים, לפני שעוברים לחוף המזרחי.
הרכבת היחידה שהתאימה לנו יצאה מוארקלה ב- 6.40 בערב, כדי להגיע למאדוראי ב- 5.30 בבוקר, כך שהיה לנו כמעט יום שלם נוסף בוארקלה. נסענו לתחנה וקנינו כרטיסים, ארזנו והתקלחנו ואכלנו ארוחת בוקר מפנקת אחרונה ב"קראלה קופיי האוז", והבחור הנחמד במלון שלנו אמר שאנחנו יכולים להישאר בחדר עד שלוש. כך יכולנו לשבת במרפסת ולקרוא, לנוח קצת ואז להפקיד את התרמילים ב'משרד', (עוד בקתה בלי קירות שרוב הזמן נמצא בה 'הבחור' שישן בה גם בלילה) ולשבת ב"באיי דולפין" בקומה השניה ולקרוא, לצפות בים ובשמש שהופיעה פתאום לקראת השקיעה, אחרי שבמשך חמשת הימים שבהם היינו בוארקלה לא ראינו אפילו שקיעה אחת בגלל העננים והגשם שהיו בכל יום אחרי הצהריים. אכלנו ארוחת ערב גדולה כדי שלא נצטרך לאכול במלון, ופתאום ראינו על השביל את ירון ואלית, הזוג נחמד שפגשנו במונאר. קראנו להם והספקנו לשמוע מהם רשמים מקוצ'ין שבה בילו כעשרה ימים ומהנסיעה ב"באקוואטר" שאותה לא עשו בבית סירה, ולספר להם על קורותיהם של שירי ושגיא, שאתם הם טיילו כל הזמן במונאר, ואנחנו פגשנו אותם בוארקלה ובילינו אתם עד שנסעו ביום הקודם.
השקיעה הייתה נפלאה, וכמובן גם האוכל, אבל הגיע הזמן ללכת ונפרדנו מהם ומוארקלה בעצב, תוך הבטחה שניפגש בפונדיצ'ורי, אליה התכוונו להגיע אחרי וארקלה.

כמה מלות סיכום על קראלה: קראלה היא מדינה בעלת אווירה מיוחדת ושונה מהרבה מדינות בהודו. אף על פי שיש עוד מדינות שונות ומיוחדות, כמו סיקים או לאדאק, קראלה שונה בכך שרוב תושביה הודים, ובכל זאת היא פחות הודית ממדינות כמו ביהר, מאדיה פאראדש, אוטאר פאראדש הימאצ'אל פאראדש, שבהן היינו. אולי השילוב המוצלח של שלוש הדתות: הינדואיזם, נצרות ואיסלם, בפרופורציות כאלה שאף אחת אינה דומיננטית. אולי הכוח של המפלגה הקומוניסטית והאיגודים, אולי הרמה הגבוהה של החינוך ושל הרפואה, ואולי אלה רק התופעות המיוחדות לקראלה ולא הסיבות לייחודיות שלה.האנשים מסבירי פנים ורוב אלה שעוסקים בתיירות לא מתנהגים אל התיירים כאל מסחטת כסף שצריך להוציא ממנה את המקסימום. הערים והכפרים מסודרים ונקיים יחסית, יש גינות ופרחים בכל מקום כמעט, התחבורה הציבורית מסודרת ופועלת בזמן, והעיקר: הנוף הירוק, ליד החוף ויותר רחוק ממנו, ובהרים הגבוהים, עצי הקוקוס והבננות, עצי הגומי ומטעי האננס, התה והקפה, בקתות הקש היפות והציוריות – כל זה ישנו אולי גם במקומות אחרים במידה זו או אחרת. (במיוחד בגואה) אבל בתוך הנוף האנושי הנעים והסובלני הכל נראה אחרת ומתקבל באהבה והנאה. לסיכום: בואו לקראלה בהמוניכם, ו