26.10 נסיעה לאלאפוזה

קמנו מאוחר ושתינו תה אחרון על המרפסת הנפלאה עם ג'סיקה ודני ואדם ושרון החמודים כל כך, ונפרדנו בעצב ממונאר ומהחברים שרכשנו שם. האוטובוס הישיר לאלאפוזה הגיע לתחנה המרכזית בעיר, ושוב למזלנו היה די ריק כך שישבנו בנוחיות מול התרמילים שלנו במושב הראשון. הירידה המתפתלת מההרים התלולים בכביש הצר למדי הייתה די מפחידה, עם המון צפירות בכל עיקול למכונית שעלולה להופיע פתאום, ודרך כפרים ועיירות קטנות שבחלקן עצרנו לשתות ולנוח. שוב נתקלנו בתופעה ההודית שבה מכוניות עוצרות על הכביש לתקן משהו שהתקלקל ולא על השוליים הנוחים שלידו, אנשים ופרות הולכים על הכביש או עומדים לשוחח או ללעוס אוכל, (הפרות) בלי שום התחשבות בתנועה, אנשים חוצים ברגע האחרון כביש באיטיות כמו ב'רולטה רוסית': נראה אם אספיק לעבור לפני האוטובוס הדוהר לעברי...
זה היה די מתיש ומקפיץ בכל פעם מחדש. אחרי כל כך הרבה נסיעות, שאת הראשונות עשינו בהרים בצפון, שבהן הדרכים הרבה יותר מסוכנות, עדיין לא התרגלנו, ואנחנו לא מבינים איך זה עובד בכלל.
לאכזבתנו, האוטובוס ה'ישיר', חזר להארנקולום בקוצ'ין דרך כל התנועה של סוף יום העבודה, המשיך לאי וולינגטון ולפורט קוצ'ין האהובה שלנו, ורק אז יצא באורח פלא לדרך המלך ודהר לאלאפוזה במהירות כדי להגיע, הפלא ופלא, בדיוק בזמן לעיר. האכזבה הייתה גדולה בעיקר בגלל שיכולנו לנסוע עד לעיר קטנה על החוף, ומשם לשוט במעבורת לאלאפוזה, במקום להיטלטל בכבישי קוצ'ין ההומים.

ירדנו מהאוטובוס וניגשנו לריקשה עם הכרטיס של מלון גאוורי, שקיבלנו משרון ואדם, ומיד ניגש אלינו בחור צעיר ואמר שהוא מהמלון והוא כבר קורא למכונית שתיקח אותנו לשם. היוזמה לחכות לאוטובוסים מאתרי תיירות ולשאוב לקוחות למלון עשתה עלינו רושם, ובאמת זה מלון נחמד מאוד, בלב העיר ההומה, אבל בכל זאת שקט מאוד ועם גינה ועציצים מטופחים וחדרים נעימים ונקיים, ומסעדה הפועלת במקום.
ישבנו לקרוא על המרפסת, והבחור הצעיר שמצא אותנו בעיר הציע לנו לנסוע 22 שעות בבית סירה מפואר, (בצילומים שהראה לנו, ואנחנו כבר יודעים שמה שנראה מפואר בצילום לפעמים ממורטט ומסמורטט במציאות בהודו) עם טבח צמוד וירידה בכל מקום שרוצים לסיורים. שאלנו על האפשרויות האחרות ששמענו עליהן: בית סירה לא ממונע, וסירת משוטים עם שני שייטים הנשכרת לפי שעות, ולפני שהבנו מה קורה, מצאנו את עצמנו מזמינים את בית הסירה למחרת בצהריים, ואת השייט של שמונה השעות לקולאם, מייד כשאנחנו יורדים מבית הסירה. זה, אחרי שחשבנו לא לרוץ כל כך ולהשתהות קצת באלאפוזה, שעוד לא ראינו אותה בכלל. כנראה שהקסם האישי שלו, והעייפות שלנו עשו את שלהם...

אכלנו ארוחת ערב במלון, בחוץ על מעין במה קטנה מכוסה בגג, ליד נשר שישב על העץ, והסתבר שהוא חית מחמד של בעל הבית...