25.10 מוזיאון התה ויום אחרון במונאר

קמנו מאוחר, והוזמנו שוב לשקשוקה של דני וג'סיקה ופירות של סטפאני הצעירה, אבל אני שמרתי על הצום ולא התפתיתי להצטרף למשתה. החלטנו, אנחנו, דני וג'סיקה וסטפני, לצאת ברגל למוזיאון התה של חברת תאתא, ורג'י, היועץ שלנו לטיולים ונסיעות, הראה לו דרך קיצור מהגבעה שליד המלון דרך הגבעות המכוסות במטעי התה.
הכל היה רטוב מהגשם שירד כל הלילה, והשתדלנו ללכת במרכז השבילים הצרים כדי שהעלוקות לא תעלינה עלינו מבין השיחים הצפופים. אבל דני ואפי קיבלו 'ביקור' כזה על הרגל והיד, ואנחנו בדקנו את עצמנו מדי פעם לראות שלא הגיעו גם אלינו.
אבל הדרך הגדולה הקיפה את הגבעה והתחילה לעלות ולהתרחק מהכפר והמוזיאון, והחלטנו לחתוך בירידה בשביל בין שיחי התה, ולחתור להגיע לכביש שממנו ידענו איך להגיע. כשירדנו לגמרי למטה, ראינו כמה בתים ומתחת להם נחל די רחב אך לא עמוק. מהצד השני שלו הייתה חלקת דשא קטנה, ושביל הוליך לכביש המיוחל.
שאלנו אישה צעירה עם תינוקת בזרועותיה על הדרך למוזיאון, והיא הראתה ביד על הנחל ועל המקום שבו צריך לחצות אותו. לא הייתה ברירה, הפשלנו את המכנסיים למעלה, ומי שנעל נעליים גבוהות חלץ אותן. אנחנו הלכנו עם סנדלי שורש הנפלאים וחצינו די בקלות, סטפני נאבקה בגבורה עם האבנים הגדולות והחדות ברגלים יחפות, ואני זרקתי לג'סיקה את הסנדלים שלי, כדי שלא תצטרך לחצות יחפה. מכאן ואילך היה קל ופשוט: הכביש הוביל אותנו למוזיאון, אחרי שעברנו ליד בית ספר נוצרי גדול, שכל הילדים בו, שהיו בהפסקת הצהריים ניפנפו לנו לשלום.
כאן המקום להעיר הערה לגבי מונאר וקראלה בכלל: בכל מקום אנשים מברכים אותנו לשלום ב'נמסקר' שלהם, או ב'הלו' שלנו, ומחייכים, ובדרך כלל אינם רוצים מאתנו דבר. גם המוכרים ונותני השירותים למיניהם, שואלים לשלומנו ומוצאנו לפני שהם מציעים לנו מה שיש להם למכור, ואינם כועסים או מתאכזבים כשאנחנו מסרבים. כך נרקמת תקשורת נעימה כמעט בכל מגע עם מקומיים וזה משנה את כל האווירה, ואנחנו נשארים רגועים וחביבים גם אל הילדים, שבדרך כלל אומרים כאן משום מה: one pen, ולא רק one candy או one photo כמו במקומות אחרים. למעשה הם לא ממש מצפים לקבל עט, אלא זוהי דרך התקשורת שלהם אתנו.
המוזיאון היה די נחמד ופשוט, והשיא שלו, הדגמה חיה של תהליך הייצור: ייבוש באוויר החם, ריסוק וחימצון, ולבסוף ייבוש בתנור ומיון של עלי התה בעזרת עלים שאינם ראויים לייצור. אפי קרא בעיתון שכמה חלקות של חברה נוספת, שלחברת תאתא יש בה אחוזים, הועברו לעובדים שהפכו לקואופרטיב. כנראה שאלה חלקות שלא הצליחו כל כך, והמסורת השיתופית של קראלה הקומוניסטית אפשרה זאת. חשוב לציין שבקראלה רואים בכל מקום את סמל המפלגה: המגל והפטיש או המגל והשיבולת, (שמזכיר לנו את סמל הנח"ל) והדגלי האדומים מתנוססים לראווה ברחובות וליד מרכזי השלטון, בתחנות האוטובוסים והרכבת, בצמתים גדולים וליד בתים ומפעלים ממשלתיים. בנסיעה לצ'נאר ראינו אפילו ציור של סטאלין (!!!) על הקיר ליד הסמל האדום.
ריקשה החזירה אותנו לעיר, ובדרך למלון קנינו בשוק מצרכים כדי לבשל ארוחת ערב לדני וג'סיקה: ירקות ונודלס. חגגנו את היום האחרון במונאר אתם ועם שרון ואדם שהצטרפו מאוחר יותר, אחרי שחזרו עייפים מנסיעה לטופ- סטיישן באוטוריקשה. בילינו ערב ארוך ונעים מאוד, בשיחה מרתקת על החיים ועל בודהיזם ועל הודו והפגישה אתה, עד שנציגת בעל הבית, (דודה שלו שמפקחת על המקום מטעמו מפני שהוא חי בדלהי) שהחדר שלה קרוב לחדר האוכל שבו ישבנו, קמה והלכה לשירותים ואנחנו הבנו שזה הזמן ללכת לישון...
לבסוף המלצה חמה על המלון שלנו, הידוע בשם kochery , או כפי שהוא נקרא עכשיו: kaippaallil במונאר, שגם המיקום שלו מעל העיר ומול הנוף הנפלא, גם החדרים המפנקים, וגם השירות המסור אם כי לא תמיד יעיל (הודי או לא הודי?) של רג'י יוצא דופן ברמה שלו.