21.10 טרק קטן למפל ליד מונאר

יצאנו מהמלון מוקדם ונסענו בריקשה ל"קוטג'ים של זינה" של ג'וזף, שבהם קבענו להיפגש בבוקר. הריקשה ניתרה על דרך העפר המשובשת והמלאה באבנים ובבורות, עד שהגענו לפיסגת הגבעה שעליה היו כמה בתים קטנים וצפופים מוקפים בגדר. ג'וזף קיבל את פנינו, הוביל אותנו לחדר האורחים שלו, וכיבד אותנו בתה ובוסקוויטים. הוא סיפר שהוא בן שבעים וחמש, ממשיך לעבוד ומרגיש עדיין צעיר. המסלול שהתווה לנו בבפרוטרוט על דף נייר נשמע נחמד ולא קשה, והוא חזר על ההוראות המדוייקות שלו כמה פעמים בסבלנות.
אחר כך הפציר בנו, ולא נעים לסרב אחרי הכנסת אורחים כזאת, לראות את החדרים שלו, אף על פי שאמרנו לו מההתחלה שאנחנו מחוייבים במלון שלנו לכמה ימים נוספים. החדרים היו די בסדר, אבל רובם היו קטנים, לא היה מהם נוף, וחלקם היו קצת טחובים שזו מחלה כללית בחדרים במלונות הודיים. הבעיה הגדולה במקום הזה היא שאי אפשר להגיע אליו בקלות, וכל הליכה העירה לאכול דורשת נסיעה באוטוריקשה או טיול רגלי די ארוך, שאי אפשר לעשות אותו בלילה בכל מקרה. אמרנו שנחשוב על האפשרות ונפרדנו מג'וזף החביב, שהתגלה בסופו של דבר גם הוא כסוכן מכירות חרוץ של המלון שלו...
התחלנו ללכת ועברנו בכפר קטן של עובדי המטעים, שחברת התה הקימה להם 'שיכון': רכבת ארוכה של דירות בנות קומה אחת, שנראות כאילו יש בהן חדר אחד, בלי שירותים וחשמל. אבל בחוץ ישבו נשים וכיבסו או הכינו אוכל, ילדים למדו בבית הספר הסמוך, והיה שם אפילו מעון לפעוטות לנשים העובדות בקטיף התה. נראה היה שזוהי קהילה חמה ותומכת, וכולם נראו מאושרים ושלמים עם גורלם. ואולי אנחנו מעצבים לעצמנו תמונה רומנטית של החיים בכפרי התה כפי שהיינו רוצים שתהיה, והמציאות אחרת לגמרי...
אחרי הכפר עברנו בפאתי העיר וראינו פארק גדול מאוד, עם דשאים, פרחים ושיחים יפים, ספסלים מעוצבים, מסעדה וכו'. הכל היה סגור ונראה שאנשים עובדים שם ולא היה ברור עם בכלל זה פתוח לקהל.
הכביש הוביל אותנו בעלייה מתונה וקלה, והשמים היו מעוננים למדי רוב הזמן. אבל למעלה הנוף היה פשוט מרהיב, (כמה פעמים אפשר להשתמש במלה הזאת? אבל כרגע אין לי משהו אחר, אני מצטערת...) וראינו את הכביש הראשי ממונאר לקוצ'ין שעליו נסענו ביום שהגענו למונאר. ושוב ראינו מטעי תה הנטועים על מדרונות תלולים מאוד, עד כדי כך שאי אפשר להבין איך בכלל קוטפים את עלי התה מהשיחים, ומלונות גדולים הבנויים על צלע ההר ב- nowhere, וברור שהנופשים שמגיעים אליהם לא יוצאים מהם כמעט, אלא לטיולים מאורגנים באוטובוס.
לבסוף הגענו להתפצלות שממנה פנה כביש אחד לכפר שג'וגף המליץ לראות אותו לשתות בו תה, ודרך המובילה להמשך המסלול.
מעכשיו ירדנו בשביל עפר תלול בין שדות הל השתולים צפופים בין בננות ועצים אחרים, כיוון שהם זקוקים לצל. השדות התחלפו במטעי תה ענקיים, ושוב פגשנו קוטפות וקוטפים שהיו ב"הפסקת מים", מהמעיין הצלול שמימיו המפכפכים נשמעו מדי פעם. גם אנחנו מלאנו את הבקבוק שלנו במים טעימים והמשכנו בירידה שלא הייתה קלה.
לבסוף הגענו לכפר קטן, שילדי בית הספר שלו יצאו בדיוק להפסקת הצהריים שלו. הם התרגשו מאוד לראות אותנו, וביקשו "קאנאדי", תוך כדי הושטת הזרוע בתנועת בקשה. אני לא הצלחתי להבין למה הם מתכוונים, אבל אפי כרגיל, זריז יותר ממני בדברים האלה, והסביר לי שהם פשוט רוצים candy, סוכריה! חיטטנו בתרמילים, והוצאנו את שארית הסוכריות מהטיול במאדיה פאראדש, וחילקנו לזריזים שביניהם. אבל הם לא הסתפקו בכך וביקשו כמובן גם one photo, ואחרי שצולמו ביקשו לראות את הצילומים, והתפעלו ברעמי צחוק מהתוצאה. הליווי שלהם נמשך לאורך כל הדרך בין הכפרים שאליהם היו צריכים להגיע לארוחת הצהרים שלהם. הם הקדימו אתנו מפני שהלכו בשבילים בין שיחי התה, וכך צצו מדי פעם בדרך הגדולה שבה הלכנו. לבסוף נפרדנו מהאחרונים שהתעקשו ללוות אותנו גם אחרי הכפר, ואלה זכו בסוכריות נוספות שמצאנו בעומק התרמיל אחרי חיפוש נוסף.
עכשיו עברנו בדרך פחות מיושבת, ועל ההרים היו גם עצים ושיחים ולא רק מטעי תה. התקרבנו לגשר גדול שעליו דיבר ג'וזף, שלידו אמורים להימצא המפלים. כשהגענו לגשר ראינו כמה מפלים די מרשימים אבל לא גבוהים, היורדים בקטעים נפרדים עד לגשר, וממשיכים למטה אחריו.
בגשר עצרנו למנוחה, אכילה ושירותי טבע, ומשם התחלנו בחלק הקשה של הטיול: עלייה לכביש הראשי של מונאר-קוצ'ין שממנו ניסע באוטובוס למונאר. העלייה הייתה די מתונה ומזג האוויר נוח, מעונן עם משבי רוח קרירה שהגיעו מדי פעם. אבל ההנאה הגדולה הייתה מראה המפל, שהשתנה בכל סיבוב של הדרך, והלך וגדל לגובה ורוחב ועוצמה שכמותם לא ראינו בהודו עד כה.
סוף סוף הגענו לכביש הראשי ולעיירה קטנה עם כמה חנויות ושם חיכינו לאוטובוס שהגיע במהירות והביא אותנו בחזרה למונאר.
שוב ניסינו, בפעם השלישית, להוריד או לקרוא מכתב שקיבלנו באי-מייל מהדס בתנו, אחרי שפעם היה מאוחר מדי, ולמחרת לא היה קשר אינטרנט בכלל. וגם הפעם – במקום אחד לא הצליחו להתחבר, ובמקום שני המכתב הופיע בעברית, אבל המלים הפוכות, וזה היה מתסכל מאוד. חזרנו למקום הראשון וסוף סוף הצלחנו להוריד ולקרוא את המכתב, אחרי כל התלאות. אין ספק שזה אחד החסרונות הגדולים של מונאר, שיש סיבות אחרות לאהוב אותה כמו הנוף ומזג האוויר.
הלכנו ל'מסעדת הבננות' שבה ישבנו בערב הקודם – אני קוראת לה 'מסעדת הבננות' מפני שמגישים שם את האוכל על עלי בננה ענקיים הפרושים לפני הסועדים. אם הם הודים ואוכלים ארוחת טאלי פשוטה ישר על העלה ובלי כף, ואם הם מזמינים מנות מהתפריט, מביאים את האוכל בקעריות קטנות ומהם הסועדים מורידים אותו לעלה ואוכלים עם כף. ראינו את המקומיים אוכלים ארוחת טאלי פשוטה על עלה הבננה, והמלצרים מוסיפים ירקות עם רטבים ואורז פשוט בכמויות אדירות לאוכלים. שאלנו את השכן שלנו לשולחן מה אוכלים אחר כך בערב, כי השעה הייתה כבר 2.30, והוא השיב שבערב כמעט ולא אוכלים כלום, חוץ מצ'פאטי ואולי ממתקים ותה. אפי שיפר את מיומנות האכילה בידיים שלו, אבל אני עדיין דבקה בכף המערבית שלי, בין השאר מפני שאני שמאלית, ולאכול ביד שמאל נחשב בהודו למאוד לא מנומס בלשון המעטה. (זו כף היש המשמשת גם לניקוי האחוריים בשירותים! ולכן גם אין להושיט אותה ללחיצת יד או לשימוש תרבותי דומה)
ברגע שחזרנו לחדר התחיל גשם חזק שירד וירד כל הערב ובלילה. אבל אנחנו ישבנו בחדר, בילינו לנו עם הספרים והמחשב והטלוויזיה. עשינו לעצמנו תה בכף החשמלית שכבר מזמן לא השתמשמנו בה, והרגשנו שאנחנו חוזרים לימי דרג'ילינג הטובים, למרות שמונאר רחוקה מאוד מדרג'ילינג בגודל ובאיכות האוכלוסיה.