20.9 שדות התה של מונאר

קמנו מאוחר ואכלנו ארוחת בוקר שהגיעה באיחור הודי מסורתי, בשמש מול הנוף היפה: מדרונות תלולים מסביב לעמק שבו נמצאת העיר, ומטעי תה מקשטים אותם בקווים הסימטריים שהם יוצרים. בלילה היה קר למדי בחדר, ולכן החלטנו לעבור לחדר טוב יותר בקומה השניה עם מרפסת פרטית. רג'י, הבחור החביב העובד במלון, הראה לנו כמה חדרים, ואחרי משא ומתן שניהלנו עם נציגת בעל הבית דרכו, (היא עובדת בבנק בעיר) הסכמנו על מחיר שירד עם נישאר חמישה לילות.
רג'י הציע לנו סיור באוטוריקשה או בג'יפ, אם נאסוף תשעה אנשים, לכל האתרים היפים בסביבה. אני הסתייגתי מלנסות לתפוס הרבה ביום אחד – במיוחד כשיש לנו זמן בשפע ואנחנו רוצים לשהות במונאר כמה שיותר.
לכן ירדנו לעיר בניחותא, והלכנו לחפש אינטרנט – ולאכזבתנו מצאנו רק שניים ורק אחד מהם עם usb שמאפשר לנו להוריד מכתבים ולהעלות ולשלוח חומר לבלוג. עשינו סיור קצר על הכביש שמעל העיר שלידו נמצאים עוד מלונות, רובם 'הודיים', כלומר, מכוערים, גדולים וצפופים עם חללים ציבוריים נרחבים.
נכנסנו למרכז המידע של ג'וזף, שעליו המליצו בלונלי פלנט ופגשנו את האיש עצמו, שמייד הראה לנו צילום של השבחים עליו מתוך הספר החדש שיצא לא מזמן. ג'וזף הוא הודי קטן וצנום אך פניו מביעים הדרת כבוד, והוא ומדבר אנגלית טובה במבטא די ברור יחסית להודים. הוא המליץ לנו לקום מוקדם בבוקר ולטייל עד הצהריים, מפני שאז מתחיל הגשם בדרך כלל.
אחר כך התעניין היכן אנחנו מתגוררים, ואמר שחבל שלא באנו למקום שלו, מפני שהיינו נהנים מאוד מהנוף המרהיב. אבל אז אמר שבעלי המקום שלנו הם ידידים שלו, והוא לא רוצה לגנוב להם לקוחות. אחרי שקבענו שנבוא אליו למחרת בבוקר, והוא ייתן לנו מפה ויסביר לנו היכן לטייל, נמלך בדעתו ואמר שבכל זאת אנחנו יכולים לעשות טיול קטן עוד באותו יום, מפני שהוא יודע שלא ירד גשם בצהרים.
יצאנו לדרך על פי ההוראות ובמהרה מצאנו את עצמנו מחוץ לעיר, מוקפים הרים המכוסים במטעי תה. האוויר היה נעים וצח, והשמים מעוננים חלקית, אבל שמש בצבצה מדי פעם והאירה את כל הירוק שהקיף אותנו. לא ידענו כמה ללכת כי ההנחיה הייתה: לכו כמה שתרצו... אבל ראינו עיקול גדול בפסגת הגבעה שעליה צעדנו בכביש המתפתל, והחלטנו להגיע לשם ולראות את הנוף מהצד השני של הגבעה.
על הפיסגה היה בית גדול שנראה מוזנח עם צמחיה פראית בחצר, והמראה בצד השני של הגבעה היה מרהיב: עמק צר בין הרים תלולים עם מעט מאוד בתים בודדים המבצבצים מתוך המשטחים הירוקים של מטעי התה.
ישבנו שם, הסתכלנו בנוף ואכלנו שקדים וצימוקים ושתינו מים, ופתאום ראינו הרבה אנשים יורדים במשעול שבין שיחי התה משמאלנו. ניגשנו לשם, וראינו קבוצה גדולה של נשים עם שקים התלויים מהראש על הגב כמו אצל קוטפות התה בדרג'ילינג. הן החזיקו בידיהן מעין קופסה עם ידיות, שבעזרתה חתכו את העלים הקטנים הצומחים בקצות השיחים. התקרבנו אליהן, וראינו שאלה מספרי דשא קטנים שמחוברת אליהם קופסא או שקית בד שאליה נופלים עלי התה הגזורים.
בכל פעם שהקופסה התמלאה, הן העבירו את העלים לשק התלוי על גבן והמשיכו לקצור במספרים. העלים של התה במונאר הרבה יותר גדולים, וכנראה שהאיכות שלהם הרבה יותר נמוכה. (מעולם לא שמענו על "תה מונאר"...) אבל היה נחמד לראות אותן, ולנסות לדבר אתן בלי הצלחה גדולה מפני שהן לא דיברו אנגלית.
השמים התעננו מאוד וכבר הרגשנו כמה טיפות, שאמנם לא התפתחו לגשם, אבל גרמו לנו לחזור לעיר במהירות. מצאנו חנות של אופטומטריסט ואפי החליט לנצל את הזמן הארוך שנשהה במונאר להזמנת משקפים חדשים לאפי, והפלא ופלא: בבדיקה נמצא שהוא אינו זקוק למשקפי קריאה, ולכן הוא יכול להזמין משקפים קטנות ונוחות יותר – הכל במחירים מגוחכים ממש.
חזרנו למלון לנוח ובערב יצאנו שוב העירה לאכול. ניסינו להשתמש באינטרנט, אך לא היה קשר בכלל בשני המקומות. במקום השני, פגשנו שני זוגות ישראליים צעירים, והתחילה שיחה נעימה שעברה אחר כך לרחוב, ומשם למסעדה שנחשבת לטובה ביותר בעיר הקטנה הזאת.
שגיא ושירי, וירון ואלית, (זהו צמח ממשפחת הדגניים שאת שמו שמעתי בפעם הראשונה) מטיילים טיול שני בהודו (כל זוג בנפרד), והם נשואים. שקענו בשיחה ארוכה על נושאים הקשורים לבודהיזם ומדיטציה, כמו ההשפעה של המחשבות עלינו, והיכולת לכוון אותן ולהשתחרר מקונספציות מוטעות, ועל הטיול בהודו והתהליך המיוחד שקורה לרבים מהמטיילים, בו הם לומדים לקבל את השונה ולהבין שהכל מותנה ויחסי. היה מעניין לשמוע איך הם מקבלים את הדברים שקורים להם בטיול, ולמה הם מקווים כשיחזרו לארץ ולחיים הרגילים. למרות הבדלי הגילים הרגשנו הרבה מאוד הבנה והזדהות אתם.