4.9 נסיעה לאינלה לייק – מערת פינדיה

קמנו לבוקר צח ונעים אחרי ליל הסערה, וראינו שבכניסה למלון יש אורכידאות יפיפיות, שפה גדלות בטבעיות בכל גינה ולפעמים בעציצים תלויים כמעט בלי אדמה, כמו כל פרח 'פושטי' אחר. בלאקהאו ראינו שוב נזירים מלקטים אוכל בקערות, והפעם הלך בסוף השורה נזיר עם מעין מריצה גדולה ועליה שמו את התרומות הגדולות יותר שלא נכנסו לקערות האישיות.
נסענו באזור של שבט הפאאו, שנשיו לובשות בגדים שחורים פשוטים וכיסויי ראש בצבעים זוהרים הכרוכים במין בלגן מאורגן על ראשן, וגם חלק מהגברים מעטר בהם את ראשו. ראינו את הנשים הולכות בשורה לשדה, כל אחת עם סל קש ומטריית נייר שחורה על כתפה.
זוהי 'ארץ הכרובים', ואחר כך היא הפכה לארץ הכרוביות. המון שדות כרוב והמון עגלות עם גלגלי עץ עמוסות בכרובים, שאותם מעלים למשאית בזריקה. אאונג מינג סיפר שממלאים את המשאית הרבה מעל לגובה הקירות שלה, כדי לנצל את הנסיעה היקרה והארוכה ליאנגון (14שעות) עד הסוף. שלושה נהגים מתחלפים בנסיעה הארוכה, כדי להביא את הירקות בזמן לשוק של יאנגון.

כאן חשוב לציין כי נסיעה בכבישי מינאמר עולה הרבה מאוד כסף, לא רק בגלל ההכרח לקנות דלק בשוק השחור, אלא בגלל מיסי הכביש שאותם משלמים לעתים קרובות מאוד, בערך כל עשרה קילומטרים – ולפעמים הם אפילו קרובים יותר! משני צדי הכביש יש בקתות עץ קטנות ומחסום עץ גדול, שלידו עומד אחד המוכסים, שלוקח את הכסף מהנהג תוך כד נסיעה, ולפעמים מרים את השטר שנזרק לעברו מהאדמה. הסכומים אינם גדולים, אבל זה מטרד. ובכלל די מדכא להוציא בכל פעם כסף ולתת, רק כדי לנסוע בכביש די עלוב עם חורים וסדקים. ראינו גם תחנות תשלום מודרניות גדולות בכמה מקומות, אבל הן לא בשימוש, והנהגים עוקפים אותן ומשלמים במחסום העץ הפרימיטיבי שמאיישים אותו בכל צד לפחות שני אנשים, ולפעמים אף יותר.
ראינו בכבישים ג'יפים ומשאיות ישנים מאוד, ממלחמת העולם השניה. כששאלנו את אאונג מינג איך הם עוד נוסעים, השיב שאלה למעשה מכוניות מחודשות, שרק המרכב והגוף שלהם נשארו מקוריים. כל השאר הוחלף בחלקים משומשים מיפן. כך מצליחים המינאמרים לרכוש משאיות וג'יפים, שגם ייבוא של רכבים משומשים כאלה יקר מדי עבורם.

שלא כמו רוב המינאמרים, אנשי הפאאו רציניים וסגורים, ומסתבר שכך גם רוב אנשי השבטים במדינה. הם חיים בכפרים שלהם, ולא יוצאים כמעט אלא לשוק האזורי לקניות, או להוביל את הירקות לעיר הגדולה. הם אינם מתערבבים ואינם נישאים לבני מינאמר ושמורים על שפתם ומסורתם. אאונג מינג סיפר על שבט הקארין, שאנשיו חיים באזור באגו, והם מרגישים ממורמרים בגלל שהממשלה הלאימה את כל מכרות האבנים הטובות שנמצאים שם, והם לא נהנים בכלל מהרווחים – כשלמעשה זהו אזור עשיר במיוחד בגלל זה.
עצרנו בשוק נודד שנמצא בל יום בעיירה אחרת, וראינו תבלינים, צ'ילי, שיפודי צלופחים, סוגג שעועית שונים וקוקסים ירוקים המוכנים להבאה למקדש כמנחה. בשוק מוכרים גם בגדים וכלי בית, כלי עבודה חקלאיים ומוצרים להחזקת הבית ולניקיון. חלק מהרוכלים מביאים דוכן וחלק פשוט מניחים על האדמה על יריעת בד פרושה.
נסענו למערות פינדיה, וכבר בדרך ראינו מרחוק ממש יער של פגודות צפופות, כולן בעלות מגדלים זהובים ובסיסים לבנים. המערה עצמה נמצאת בראש ההר, והיא ענקית ומלאה בפסלי בודהה בכל הגדלים, כמעט כולם זהובים, והצבע מוחזק על ידי המבקרים שמוסיפים עלי זהב דקיקים לפסל כמחווה של אמונה, וכדי לשפר את סיכויים לחיים הבאים. כבר במקדש שוואדאגן ביאנגון ראינו פסל אחד, שהדביקו כל כך הרבה זהב על פיו, עד שנראה כאילו סתמו אותו בכדור זהב...
הלכנו במערה הענקית והמתפתלת, והפסלים מקשטים את המעברים ואת הקירות, ולפעמים תלויים באורח מופלא בגובה הקירות. במערה יש גם נטיפים והריצפה רטובה קצת, אך זה לא היה מה שהרשים אותנו שם. תוך כדי הליכה ביער הזהב הצפוף חשבתי על הבודהיזם ועל מה שקרה לו בבורמה. אילו בודהה היה רואה את אובססיית הפסלים המוזהבים והפגודות הענקיות בכל מקום במינאמר לא היה מזהה את תורתו, שמטיפה ל"unattachment", אי- היאחזות בכל ערך, ובודאי ערכים חומריים. זה מסביר איך בארץ שבה הבודהיזם כל כך חזק, וחלק המאמינים גם עושים מדיטציה, יכול לעלות משטר דיקטטורי שכל מטרתו לשלוט ולצבור כסף ורכוש.
בדרך חזרה מהמערות נכנסנו לראות ייצור נייר בדרך המסורתית, במקום שבו מייצרים גם מטריות נייר צבעוניות. העובדים קפצו לכבודנו והראו לנו כל שלב בתהליך, וקילפו נייר שהתייבש כבר כדי שנראה את המוצר הסופי. ראינו גם איך מייצרים את בסיס המטריה, שאותו מייצרים מעץ שחותכים בו חריצים בסכין בלי מידות ובלי סימונים – ומרכיבים בחריצים את החלק השני של הבסיס. אחר כך הוזמנו לחנות הצמודה וכובדנו בתה ובעוגיות. כמובן שאחרי כל הטיפול הזה הרגשנו צורך לקנות, וזוהי תופעה שחזרה על עצמה בכמה מקומות גם אחר כך. המניאמרים כל כך נחמדים ואדיבים, רעבים לתיירים שהשנה כנראה מעטים במיוחד, ומציעים את מה שיש להם למכור בחן כזה, שקשה לעמוד בפניהם! אנחנו מנסים לפזר את הקניות המעטות שלנו – מתנות לילדים ולבני זוגם שניתן להדס בתנו כשניפגש אתה באוקטובר – בין כמה שיותר מוכרים, כדי שכולם ירוויחו.
בעיירה הבאה ראינו נזירות לבושות גלימות וורודות מלקטות אוכל ושני מתנדבים "אזרחים", הולכים אתן ואוספים מדי פעם את מה שליקטו בקערות לשק גדול, וכך הנזירות יכולות להמשיך וללקט. מאוד חשוב לנזירים ולנזירות שהם עצמם יהיו מבקשי הנדבה ומקבליה, כחלק מהחינוך לענווה.
ישבנו לאכול במסעדה מינאמרית עממית לצד הדרך, ומול המסעדה היו דוכני מזכרות, בגדים ושאר מוצרים. השמים התעננו ופתאום ראינו את המוכרות מכסות בניילון את הדוכנים. ואז התחיל גשם חזק מאוד, ממש טיפות ענקיות שאותו תוכלו לראות בתמונות, אבל כשיצאנו לדרך נחלש ונפסק במהירות.
לפני שהגענו לאינלה-לייק ביקרנו במנזר קטן ופשוט, שבו יש רק שמונה נזירים, והוא עשוי כמעט כולו מעץ, ואין בו הרבה פסלים זהובים ופגודות על מטריות מוזהבות כמו ברוב המנזרים שראינו. ראש המנזר הוא טיפוס מעניין במיוחד, טייס לשעבר בחיל האוויר של מינאמר, ומדריך טיסה בצבא הבריטי ובצבא ארה"ב. הוא סיפר שהחליט להיות נזיר כשמטוסו הופל ליד הגבול הסיני והוא נפצע קשה. על זרועותיו ראינו כתובות קעקע, וכששאלנו מה זה, הניף את ידו בביטול: אה, זה כשהייתי צעיר... הוא נראה צעיר ומלא מרץ למרות גילו, והממזריות שאיפיינה את חייו הקודמים עדיין לא נעלמה לגמרי מהתנהגותו...
לפנות ערב הגענו לאינלה-לייק, ונסענו ליד הנהר שהופך לבסוף לאגם עצמו. ליד הנהר ישבו נשים וגברים על אבנים או לוחות עץ החוצים אותו, ורחצו את גופם במים שהוציאו מהנהר בקעריות. ראינו את האגם ביעף, והתחיל שוב להתענן וקיווינו שלמחרת יהיה יום בהיר לשוט עליו.