26.8.2005 סובו דלהי והקיפוה

הסיור התחיל ב"קרית הממשלה" של דלהי: בניין הפרלמנט, הנשיאות, ובנייני הממשלה השונים. הכל בנוי מאבן אדמדמה בסגנון מוהגולי אבל מודרני, ליד כבישים רחבים מאוד, שטחי דשא עצומים ירוקים ומטפחים, שיחים גזומים בקפדנות ופרחים בכל מקום. זו הייתה הוכחה שההודים יכולים לשמור על מקום מטופח ומוחזק כשהם רוצים.
אחר כך הגענו למקדש מודרני גדול שנקרא "לאהקשמי נאראיין" שנבנה על ידי משפחת בירלה, שבבית של ה נרצח גאנדי. זהו מקדש פחות מקושקש מהמקדשים ההינדים שראינו בדרך כלל, ומזכיר מאוד את המקדש הגדול שראינו באוניברסיטה של ורנסי.
משם נסענו למוזיאון מלאכות היד(Craft Museon), שבו יש עבודות יד עממיות פולקלוריסטיות לצד עבודות בסגנון עממי של אמנים מודרניים. המקום בנוי בצורת כפר שבו הבתים והכלים החקלאיים הם חלק מן התצוגה אבל כל מה שהיה בחוץ נראה מוזנח ורק התערוכה הקטנה בתוך הבניין הייתה יפה ומרשימה. כשהגענו ראינו שיש שם מסעדה, ורצינו לשבת ולשתות ולאכול משהו מפני שלא הספקנו לפני שיצאנו. הזמנו תה וביקשנו גם סנדוויצ'ים – המלצר הסביר שחיוך שנגמרו הסנדוויצ'ים ואין כבר ארוחת בוקר, שאלנו על המבורגר צמחוני וגם זה לא היה, שאלנו מה יש? רק נודלס ואורז עם דאל. ממש לא התחשק לנו לאכול צהריים שמנונית בשעה כל כך מוקדמת, (11.30) אבל נכנענו והזמנו איטריות ואורז עם דאל. ואז שאלנו אולי יש פה מישהו שמדבר אנגלית? המלצר הלך, וחזר כעבור זמן קצר עם בחור צעיר ובעל חזות אינטיליגנטית שאמר שאנחנו יכולים לאכול לחם עם חביתה. שמחנו מאוד וביטלנו את ההזמנה הקודמת. זמן קצר לאחר מכן ראינו פתאום בדוכן המסעדה שהיה ריק מקודם, לחמניות עם המבורגרים. דובר האנגלית שהיה ללא ספק הבוס של המלצרים שלא דיברו אנגלית, אמר שזה המבורגר צימחי ומייד הזמנו גם אותו. ישנו וחיכינו, למזלנו מתחת למאוור פועל, והזמן עבר לו בלי שיקרה משהו. לאחר כעשרים דקות הגיע ההמבורגר שהיה צריך רק לחמם אותו, ולאחר כארבעים דקות – טוסטים עם חביתה ובצל. זה אחרי שכבר התייאשנו, ושאלנו אם נוכל להכין את החביתות בעצמנו כדי לקדם את העניין... תבינו שבמקום עבדו שני מלצרים ושני עובדי מטבח, ואנחנו היינו האורחים היחידים במקום חוץ מזוג שישב שם כבר כשהגענו. אבל לא היינו צריכים להשתומם כלל: זהו מוסד ממשלתי, וכמו האוטובוסים הממשלתיים שבהם נסענו מלה למנאלי, מנוהל בחוסר יעילות משוועת אפילו במונחים הודים.
לאחר המוזיאון נסענו למקום שנקרא "Old Fort", שבו יש שרידים עתיקים אבל אנחנו לא ראינו אותם והסתפקנו בשער הגדול והמרשים, כי דרשו מאתנו סכום גדול פי עשרים ממה שההודים שילמו, והיינו עדיין בהלם מההבדל הגדול. החום והלחות לא הוסיפו תיאבון להיכנס ולהסתובב בשמש. (אחר כך עשינו חישוב שההבדל הזה הוא ההבדל האמיתי ברמת החיים בינינו ובין רוב ההודים, ולכן צודק לגבות מאתנו את הסכומים האלה)
ביקרנו בקבר של "Humayun", מלך מוגהולי, שאשתו בנתה לו אחוזת קבר יפיפיה ולידה יש גם מסגד וגנים מוגהולים. מהכניסה מובילה תעלת מים ארוכה אל אחוזת הקבר, ובאמצע יש מזרקה בתוך בריכה מרובעת. משני הצדדים יש מבנה עם קשתות ובאמצע בניין מתומן, שמזכיר קצת את הטאג' מאהל בסימטריות המושלמת שלו. הכל בנוי מאבן אדומי ובסגנון המוגהולי העדין.
המקדש הבהאיי, הוא בניין מודרני די מכוער מבחוץ אבל בפנים יש אווירה מיוחדת של ריקנות ורוחניות, והגנים שלו אינם מתקרבים אפילו ליופים של הגנים בחיפה ואפילו בעכו שלנו, ומי שמתכונן לבקר בדלהי יכול לוותר עליו.
התפעלנו מהכותאב מינאר, הוא מגדל ענק (הגדול ביותר באסיה) בסגנון אפגני שנבנה בסוף המאה השתים עשרה, וכולו מכוסה בפיתוחים וערבסקות יפיות בערבית. מסביבו עוד חורבות וקשתות מעוטרות באותו סגנון עדין ויפיפה.
ראינו גם את הקבר של "Safdarjung", שנבנה באמצע המאה השמונה עשרה, על ידי בנו ונחשב כדוגמה לבנייה מהתקופה של סוף שלטון המוגהולים, כאשר כוחם כבר גווע ומפעלי הבנייה העיקריים שלהם היו כבר מאחוריהם.
התרשמונ מאוד מהמוזיאון של גאנדי, שמתאר בדקדקנות את חייו של האיש הדגול בתמונות ובקטעי עיתונים, ובהרבה מאוד מדבריו שמודפסים תמיד באנגלית ובהינדית כמו כל דבר במוזיאון הזה. המוזיאון נמצא בתוך הבניין של משפחת בירלה, שבגן שלו התאספו אנשים לתפילת ערב עם גאנדי ושם הוא נרצח. מקום הרצח מתועד בדיוק והצעדים שצעד עד מותו נקבעו בביטון בשביל המוביל מהבניין למרכז רחבת הדשא שבו התרחש הרצח. בסוף המוזיאון יש תיאור תחנות חשובות בחיי גאנדי בעזרת בובות קטנות, וזה מאוד מרגש ומובן לכל אדם פשוט שמגיע למוזיאון, אפילו אנלפבית. התצוגה הזאת מאוד מתאימה לרוחו של גאנדי, ומבטאת את דמותו יותר מאשר כל סרט תדמית מהודר או מופע אור קולי מדהים. חשבנו איך החמיצו את ההזדמנות להקים משהו פשוט ולא יומרני כזה, במקום הרצח של רבין. תצוגה שתשים את הדגש על מעשיו לפני הרצח ועל הרצח עצמו. במקום זה בונים מרכז רבין מפואר ובזבזני כבר שנים, ועד עכשיו אין שום דבר שיתעד את הרצח ומעשי רבין בימים שלפניו.
לבסוף רצינו לנסוע גם למקום שבו שרפו את גופתו של גאנדי, אבל הנהג ניסה למכור לנו את גני לודי במקום זה, ולשקר שמקום השריפה כבר סגור. לא נכנענו ונסענו למקום השריפה שהוא בדלהי הישנה.
הדבר המרשים ביותר במקום הייתה קבוצת נשים, גברים וילדים, שישבו על הדשא לא רחוק מהאנדרטה הפשוטה מאבן שחורה, וטוו כותנה בפלכים פשוטים כמו זה שגאנדי טווה בו כל הזמן, מהרגע שהחליט שחזרה לתעשיות הכפריות המסורתיות תציל את הודו ואת האיכרים והאנשים העניים. המקום עצמו הוא פשוט מדשאה גדולה מוקפת חומה נמוכה, ובאמצעיתה האנדרטה הפשוטה, שאנשים שמים עליה פרחים ומדליקים נרות.
חזרנו למלון עייפים ומזיעים מאוד, וכשאפי שילם את הסכום שהוסכם עליו יום קודם, התחיל הנהג להתלונן שכולם מקבלים יותר. אפי אמר לו: נכון, ואתה הסכמת לפחות ולכן לקחנו אותך! הנהג המשיך לצעוק ולהתלונן, ואפי התרגז והוציא חמישים רופיות לתת לו כדי שילך, אך הוא המשיך ואז פשוט הלכנו למלון והזמנו אותו להתלונן במשטרה. זה היה סיום צורם ליום מעניין ומרשים מאוד. החוויות ההודיות של הקפיטריה הממשלתית במוזיאון, והנהג שלא ידע אנגלית כמעט, וגם כשדיבר אי אפשר היה להבינו כי דיבר בפה מלא פאן ובקול צרוד ומרוסק, ולבסוף לא היה מרוצה מהתשלום – כירסמו בהנאה שלנו ולא נתנו לנו לשכוח שאנחנו בדלהי, שהיא הודית במהותה, והתכונות ההודיות שבה מתעצמות בגלל הגודל ומספר התיירים הגדול.