23.8 הלו דלהי

כשהגענו למקום החניה של האוטובוס, לקחנו מונית וביקשנו להגיע למלון שהמליץ הסוכן בבית הישראלי לאווה באיזור שנקרא: "Connaught Place", שהוא האיזור היפה והנעים של דלהי. לדאבוננו המלון היה קטן וחשוך, והחדר בלי חלון אך עם מיזוג ומאוורר, ושירותים שלא היו בהם מים כשהגענו. אבל לא התחשק לנו להתחיל לחפש, והיינו לחוצים להתחיל בתהליך הוצאת האשרה לבורמה, כדי לא להפסיד את יום העבודה בשגרירות, ולכן נשארנו במלון עם אווה שעמדה לטוס לפנות בוקר לישראל.

התקלחנו ב"cold bucket" שהביאו לנו, ויצאנו לחפש אוטוריקשה לשגרירות הבורמזית, משימה קלה ביותר בדלהי שבה כמעט בכל מקום שיוצאים לרחוב נעצרת ריקשה ומציעה עצמה, אם עדיין לא התנפלו עליך נהגים החונים וחכים ללקוחות...
הדרך לשגרירות הייתה יפה ומרשימה – הרחובות גדולים ורחבים והתנועה מסודרת ברמזורים, המון עצים לאורך הרחובות והרבה גנים גדולים ובתים גדולים ויפים עם חצרות ענקיות מטופחות וירוקות.
אזור השגרירויות יפה במיוחד, והשגרירות הבורמזית נמצאת ממש ליד השגרירות האמריקאית, שהיא מעין מתחם מבוצר עם מחסומי ביטון המאיטים את תנועת המכוניות המתקרבות אליה, ונמצאת משני צידי הכביש: מצד אחד אזור המגורים, ומצד שני בנייני העבודה. תור ארוך של אנשים השתרך בכניסה למשרדים ונמשך אף מעבר לכביש, כשהשוטרים מאפשרים מדי פעם לקבוצה נוספת להצטרף למחכים ליד הבניין עצמו.
השגרירות הבורמזית נעולה ומסוגרת, ורק חלון קטן בגדר האבן שלה מאפשר תקשורת עם העובדים. מלאנו טפסים ארוכים ונוכחנו לדעת שלא הבאנו את התמונות פספורט שלנו, (אם כי לא בטוח שהיו מתקבלות, כי היו שאריות מחבילות תמונות שונות מזמנים שונים) והפקיד הפנה אותנו למקום שאפשר לעשות בו תמונות באזור.
הלכנו ברגל בשמש ובחום, והגענו למין מרכז מסחרי קטן שבו היו רק כמה חנויות המשרתות את הדיפלומטים הגרים בסביבה. אחת מהן הייתה מכבסה וניקוי יבש וגם חנות לצורכי צילום, טלפונים סלולריים ומכשירים הקשורים אליהם, וכמובן מעבדה לפיתוח תמונות. צולמנו על רקע סדין לבן שנתלה על קיר הזכוכית, והצלם ירד למעבדה לפתח את התמונות והבטיח שהן יהיו מוכנות "תוך עשר דקות". למודי נסיון חזרנו אחרי כחצי שעה, וחיכינו עוד רבע שעה...
צעדנו בעוז בדרך חזרה לשגרירות, שנראתה לנו עוד יותר רחוקה עם החום והלחות המתגברים, והשארנו את הטפסים עם התמונות לפקיד, שאמר לנו לחזור למחרת בין חמש לחמש וחצי.
את שארית היום העברנו בנסיעה ל"Main Bazar" המפורסם, אזור שבו שוהים רוב התרמילאים המגיעים לדלהי, והוא ידוע כמקום לקניות בגדים זולים ומציאות בכלל. המקום לא שונה בהרבה ממקומות שהיינו בהם כמו וראנסי או רישיקש, אולי גדול יותר, אבל בוודאי לא מסריח ומלוכלך כמוהם. לא ראינו כמעט פרות, והרחוב הצר היה די נקי ובלי ערימות אשפה גדולות לצד הדרך.
הלכנו למשרד הנסיעות שבו קנינו את הכרטיסים לבורמה דרך הסוכן במנאלי, כדי לברר על כרטיסי טיסה לגואה. וכאן חיכתה לנו הפתעה גדולה: הכרטיסים שלנו שלפיהם היינו אמורים לחזור לדלהי ב-20.9 שוב לא היו תקפים, מפני שחברת התעופה הלאומית הבורמזית החליטה לנתק את כל קשרי התעופה שלה עם הודו החל מה-15.9, והדרך היחידה לחזור בתאריך שבו תכננו היא להחזיר את הכרטיסים ולקנות כרטיסים ב"אינדיאן אייר" מכלכותה. היינו די המומים, וחשבנו על האפשרות הזאת אבל מייד ביטלנו אותה: היא חייבה הגעה לכלכותה בטיסה או ברכבת, ואחרי הטיול בבורמה שוב חזרה לדלהי כדי להגיע מייד לגואה. הסוכן אמר שנוכל חזור עם אותה החברה לדלהי ב-14.9 בלילה, בטיסה האחרונה שלהם לדלהי. החלטנו לקחת את שני המקומות האחרונים שנשארו ולחשוב מה לעשות בזמן שנותר לנו עד שניסע לגואה.
פתאום נזכרתי באזור שנקרא: מאדיה פאראדש, שבו נמצא הנהר הקדוש נארמדה, שעליו קראנו בספר "סוטרת נהר" של גיטה מאטה. מזמן דיברנו על המקום ורצינו להיות בו ומירב (המנהלת האדמיניסטרטיבית של רידמן שפגשנו ברישיקש ליד באבא מופלא שדיקלם פסוקי שירה דתית שחיבר באנגלית) והחבר האנגלי שלה ג'וליאן, סיפרו לנו שהיו בו ונהנו מאוד. אבל זו הייתה נסיעה מיוחדת, ולא השתלבה בתוכניות שלנו עד עכשיו. הסתכלנו במפה וראינו שאנחנו יכולים לטייל שם ולהגיע ביבשה לבומביי, ומשם לטוס לגואה ב-25.9 כשבתנו ובן זוגה, הדס ועמית, יגיעו לשם.
מייד קנינו כרטיסים לגואה במחיר זול במיוחד(57 דולר כשבחברה אחרת זה עולה 105), שהציע לנו הסוכן בחברת תעופה חדשה, קינגפישר, שעדיין לא שמענו עליה.
יצאנו לאכול במסעדה שמעל חברת הנסיעות ושייכת למלון שלה, פשוט מפני שהיה שם מיזוג אוויר. בדקנו אפשרויות לעבור לגור באזור הזה, אבל כל המלונות היו במחירים דומים לזה ששילמנו בקונאט פלייס, והחדרים היו בלי חלונות או עם חלונות שפונים לבניין שליד, והרעש מהרחוב ההומה לא בישר טובות.
המקום היחיד שנראה סביר היה המלון של חברת הנסיעות, וגם הסוכן בבית הישראלי המליץ עליו, אבל הוא היה מלא, וגם לו היו חדרים הפונים אל הרחוב הרועש.
חזרנו למלון שלנו ומצאנו שעדיין אין מים בשירותים, וביקשנו שוב דליים לרחצה ולשירותים, היינו די מרוגזים והלכנו לאכול עם אווה במסעדה הודית, שהמליצה עליה לנו אביבה שטיילה אתנו ברישיקש.
המקום נראה כהכלאה בין מסעדת מזון מהיר מהודרת, ומסעדה הודית מכובדת. שולחנות וכיסאות בכרום מבריק, ומלצרים מסבירי פנים במדים צבעוניים, והאוכל מוגש במהירות שיא בהודו... אכלנו אוכל מדרום הודו, ונהנינו מאוד, אם כי הפה בער לנו והיינו צריכים כמויות אורז ולחם כדי להרגיעו.
נפרדנו מאווה שעמדה לצאת לפנות בוקר לשדה התעופה, והלכנו לישון עם המזגן המטפטף לתוך דלי מתחתיו, אך שום דבר לא הפריע לנו, גם לא הקור – התעטפנו בשמיכות ופשוט ישנו וגמענו את האויר הקריר והנעים.
למחרת יצאנו לחפש תרופות ודברים שהיו חסרים לנו בחנויות המפוארות שבסביבה הקרובה, המחולקת לבלוקים שנקראים לפי אותיות האלף בית האנגלי, ומסובבים כיכרות ענקיות שבתוכן בונים גם כן בנייני ענק מרשימים. הבלוקים המקוריים נמוכים יותר ומקורים בגגונים מאבן –הנשענים על עמודי שיש עגולים עוד מזמן הבריטים, והבניינים החדשים יותר גבוהים ומסוגננים ונראים מודרניים מאוד.
אין ספק שהחנויות באזור הזה מודרניות וגדולות יותר מבכל מקום אחר בראינו בהודו עד עכשיו, והאווירה הכללית היא של עיר מודרנית, תוססת, ומתקדמת עם מעמד בינוני שהולך וגדל וצורך מוצרי יוקרה. אבל: גם שם בבלוקים יש רוכלים המוכרים ספרים, מזכרות ותיקים צבעוניים, דוכני מי לימון קרים, תפוחי אדמה מטוגנים וגלידה, שמזכירים לנו שאנחנו עדיין בהודו. המדרכות לא תמיד שלמות, ויש כתמי פאן (החומר האדום שההודים אוהבים ללעוס ולירוק בכל הזדמנות) במקומות שונים על קירות השיש המהודרים. ולא בכל חנות יש מיזוג אוויר, ולפעמים גם מאוורר. כל הרשתות הגדולות המוכרות לנו מיוצגות שם: מקדונלד, פיצה האט, סאבוווי, וימפי ויש גם רשתות הודיות למזון מהיר או של שיטת אכול ככל יכולתך (נירולא, מומלצת מאוד!) או לבתי קפה מהודרים של יאפים. גם כל רשתות החנויות הגדולות מיוצגות שם בכבוד ובכולם יש כל הזמן קונים אף על פי שהמחירים בהן שונים מאוד ממה שמקובל בהודו.
מצאנו חלק מן הדברים שחיפשנו ונסענו למיין באזר לקחת את הכרטיסים המתוקנים ולהחליף כסף אצל הסוכן, ומשם לשגרירות לקחת את הדרכונים והויזות. הגענו לשגרירות קצת לפני חמש, וכבר ישבו אנשים וחיכו ליד הכניסה, אך בחלון הקטן עדיין לא הופיע הפקיד וישבנו לחכות בצד עם השאר. ראינו שני אנשים בעלי חזות מוסלמית (גלביות לבנות, כובעים לבנים וזקנים) יורדים מריקשה ומחפשים את הפקיד בחלון, ואחר כך מחפשים מקום לחכות עם כולם. אחד מהם התקרב אלינו והחל לדבר אתנו. שמו עבדאללה והוא בורמזי מוסלמי, (לדבריו הם עשרה אחוזים מהאוכלוסיה) והוא נמצא בבורמה לרגל עסקיו – ייבוא חלקי אופניים מהודו לבורמה. הוא היה בערב הסעודית שש שנים, ועשה גם שם עסקים ולכן הוא דובר ערבית שוטפת. יש לו חמישה ילדים והם בבורמה. הוא התפעל מתמונות ילדינו שאנחנו מראים לכל מי שמתעניין, ומתמונות עין גדי וים המלח. צילמנו אותו והבטחנו לשלוח לו תמונות של עין גדי ושלו עם ישלח לנו אי-מייל. האנגלית שלו לא הייתה טובה במיוחד, והוא העדיף לדבר אתנו בערבית שהייתה קצת מהירה וברמה גבוהה בשבילנו לפעמים, אבל הסתדרנו. בינתיים הגיע הפקיד והושיט לנו את הדרכונים והויזות בתוכם ויכולנו לחזור למלון ולהתחיל את הביקור שלנו בדלהי.
כשירדנו מהריקשה ליד המלון ניגש אלינו נהג מונית סיקי מבוגר קטן קומה, ושאל לאן אנחנו רוצים לנסוע ומיד הציע סיבוב של יום שלם של sight seeing"", והסכים למחיר נמוך יותר מזה שהציע לנו נהג המונית שהביא אותנו למלון ביום הראשון. אפי התלהב וקבע אתו למחרת בבוקר ב-10 במלון שלנו.