Travelling Mates: אפריל 2008

את זאביק הכרתי בהתחלה מרחוק מאד – הוא נראה לנו אחד ה"זקנים הנפילים" של גרעין שדמות, מין גורדון כזה, אלה שתמיד הולכים בבגדי עבודה כחולים. כשהגעתי למעבדה, התחלתי להכיר אותו יותר מקרוב – כאיש עבודה, מתמיד ושקט, שתמיד יש לו זמן לגמור פיתוח של עוד גליל צילום, תמיד מוכן לרדת ולהסביר את התהליך לפרטיו, והוא היה מאלה שלמרות הניסיון הרב שהיה לו והעין האמנותית החדה שלו, מעולם לא נתן לי להרגיש "טירון" או נודניק. אני זוכר שפעם אחת חשבתי לעזוב את המעבדה, ואז דודו שליטא שהיה ה"אבא" של המעבדה גם הרבה אחרי שסיים לעבוד שם, אמר לי "דע לך שזאביק מעריך מאד את העבודה שאתה עושה", וזה הכריע את הכף ולא יכולתי להרשות לעצמי לעזוב. לא הייתה עבודה לא חשובה – להדביק תמונה היה חשוב בעיניו כמו לצלם תמונה חדשה, וללטש מסגרות היה חשוב בעיניו לא פחות מהגדלת ענק. אם רוב אנשי המעבדה, כולל אותי, היו אנשי מעבדה או צילום שהיו בקיבוץ, הרי שזאביק תמיד היה קיבוצניק שהיה במעבדה.

כשזאביק ואני, שני ה"לא מלומדים" במעבדה, נסענו ללמוד בתל אביב בקורס לצילום, ראיתי כמה נסיון ונטייה טבעית חשובים, כשדברים רבים שנראו לי מסובכים מאד מבחינה תיאורטית, היו ברורים לזאביק, והוא היה מסביר אותם בפשטות ובבהירות, ללא כל התנשאות או הרגשת חשיבות עצמית.

אותה גישה ניכרה גם בהסברים שנתן בנושאי כלכלת משק – ימים רבים, ארוחות צהרים רבות וערבים ארוכים היינו דנים בנושאים שהיו בגבול בין כלכלה וחברה, אני כבוגר החוג לכלכלה ובוגר החוג לכלכלת עין גדי בהנהלת צביקה לווינגר, הייתי בתחילה בעמדה ה"משקיסטית" שבדקה תרומה א' ב' וג' ורק אחר כך חשבה על החבר, וזאביק, למרות שהבין מצוין את התיאוריה, תמיד העלה את הנקודות בהן תורת הכלכלה מעוותת את הקצאת המקורות, גורמת להחלפת עיסוקים מספקים ומאתגרים בעיסוקים רבי מינוף של ניהול אחרים. הוא היה מצביע על הנקודות המסוכנות בהשקעות ארוכות טווח הבנויות על השערות ללא ביסוס ממשי, ומתריע מפני חשיפת הבסיס הכלכלי של המשק לסיכונים בלתי מחושבים.

את תקופת ההפרטה של המשק ליווינו מבחוץ, לאחר שכבר עזבנו, אבל פעמים רבות כשביקרנו זה היה אחד מנושאי השיחה, וזאביק שמראש נקט בעמדה השוללת את ההפרטה, ראה איך חששותיו מתממשים והמחזות הקשים עליהם שמע במולדת קורים שנית בעין גדי, קיבוצו האהוב. הוא לא ראה שום סיבה לוותר על תפיסתו את הקיבוץ כמקום שוויוני ושיתופי, ועם כל פיקחותו וידיעותיו נשאר אידיאליסט – לא כזה שעולה על בריקדות אבל כאחד שאומר מה שיש לו לומר בכל פורום מתאים.

את האמן שבו הכרתי תחילה רק במעבדה, בצילומי הטבע שלו. אך בהמשך למדתי להרגיש את האמנותי שברישומים הפשוטים לכאורה, שהיו טעם האפיק, שידעו ללגלג, אם לא לצלוף, אך תמיד מתוך חיבה – ולא פעם ראיתי אותו עצמו מצויר, כאותו "איכר", נבוך מול איתני הטבע או תיחמוני האדם. ההומור מצא דרכו גם אל פסלוני החיות שלו – שנעשו בצניעות, במיניאטורה, בקו ברור וכמעט תמיד גם על שפתי החיות מרפרף חיוך-לא-חיוך, כמו החיוך של זאביק, שרפרף ברקע גם בשעות, בימים, בשבועות ובחדשים הקשים שעברו עליו ועל אוהביו.

ואי אפשר לדבר על זאביק בלי לדבר על הסוף – אנחנו ראינו אותו בתדירות של אחת לכמה שבועות או חודשים, אבל המשפחה חוותה את התהליך בתדירות של כל דקה ושנייה. אומרים שאדם חי כל ימיו כדי למות כהלכה, וזאביק והמשפחה עברו את התהליך מתחילה ועד הסוף, והפכו אותו, לפחות לגבי משקיף מהצד, למופת של הבנה וקבלה. אני בטוח שהיו רגעים קשים ונוראים, אבל במבט לאחור אני חושב שראינו כיצד גם מצב שנראה נוראי במבט אובייקטיבי עשוי להיות מקור לגילויי חמלה וגדולה.

כשביקרתי בעין גדי עם ויווק, המורה הבודהיסטי מלדאק, נכנסנו לבקר. סיפרתי לו כמובן על המצב, והוא אמר "נראה לי שהם יודעים יפה מאד איך להפרד ממנו". ואמנם, למרות שבתרבות שלנו המוות נראה כמו אויב, וסרטן זו בכלל מילה גסה, ראינו איך המשפחה שילבה ידיים, ועירסלה את זאביק, כשהוא מצידו מבליע את הכאב, מנסה להפחית בטרדה שהוא גורם, ומקבל את מצבו בהשלמה, שלא יכול היה להרשות לעצמו ללא המשפחה האוהבת.

בעיני זאביק היה חכם טאואיסט – רואה הכל נכוחה, אבל תמיד יודע לשמור מרחק מסוים, מבין שלא ישפיע בכוח על הנעשה אבל אומר את דעתו, גם כשברור לו שהוא מיעוט בדעתו, כדי שירשם בפרוטוקול, אולי יום אחד יבינו האנשים את הדברים הפשוטים כל כך – שאנשים חשובים יותר מכסף, שרעות היא טעם החיים, שביטוי אמנותי לא חייב קהל מריע, שהשקט ינצח את הסערה.