הליכת שביל זהב בירושלים

בכיכר שער יפו

לאורך החומה המזרחית

על הר הזיתים

ככה עושים שלום

דברים שהדס נשאה באזכרה

זיכרונות מבית סבא וסבתא

אחרי הדברים שרוחקה קראה בשנה שעברה, באמת ניסיתי להיזכר בסבא וסבתא ולרשום כדי לא לשכוח. והנה התרגשתי מאוד שניתנה לי הזדמנות לכתוב ולשתף אתכם בזיכרונות שלי.

התמונה הראשונה שעולה בזיכרוני היא צילום של אסף ושלי, מרימים תפוזים בחצר של סבא וסבתא. לא זכור לי בני כמה היינו, אבל ברור לי שריח הדרים תמיד מחזיר אותי לנוף ים.

זכור לי גם צילום שמח של פרח, אסף ושלי מציצים חצי ערומים מהחלון בסלון וצורחים באושר.

סבתא

בתור ילדה – הרחוב של סבא וסבתא הסתיים ב"צרכניה". בקניות עם סבתא נהניתי מכל השפע הצבעוני, היינו קונות בירה נשר, שוקולד פרה, דובשניות וסוכריות דבש שנכנסו ישר לארון הממתקים. כשהיינו מגיעים לבקר בנוף ים, אסף היה נעמד מול הארון הכתום בציפייה עוד לפני שידע לדבר.

כל יום אחרי שקמה משנת הצהריים, סבתא הייתה מאכילה את החתולים במרפסת בשאריות, ולכולם קראה מיצי.

כורסאות השתי וערב בצבע ירוק ובז' במרפסת, עליהם ישבו בערבי קיץ חמימים ושם גם חיכתה לנו סבתא כשחזרנו מבית הספר בצהריים. יושפה ורינה השכנות היו באות לבקר אותה וכך ישבו כולן במרפסת הקטנה.

זכור לי מועדון הגמלאים שסבא וסבתא היו פעילים בו, ביקרתי שם כמה פעמים והבנתי מאיפה שורשי החברתיות שנטועים גם בי.

סבא

כשסבא יצא לפנסיה הוא קנה חכה כדי ללכת לדוג, אני זוכרת אותה תמיד תלויה מאחורי דלת הרשת שהובילה למרפסת.

השלייקס של סבא הצחיקו אותי תמיד והתאימו לתפקידו כסבא.

על המזנון היו מוצגות המדליות של סבא שאהבתי לשחק בהן, מטבעות הוקרה מארגוני פועלים, לא זכור לי בדיוק מהיכן, כי לא התעניינתי בתור ילדה.

אני זוכרת מסיבת יום הולדת לסבא בדשא, הקרינו סרט על קיר הבית וכולם הצטופפו על הדשא.

באמבטיה היו לסבא מברשת גילוח, ומי פה "תרודנט" בבקבוק ירוק.

עיתון "דבר" ודיונים פוליטיים חברתיים סביבו, על רקע "ערב חדש" שבשלב מסוים החל להישמע בקולי קולות.

הספרייה הגדולה בסלון שכללה את האנציקלופדיה העברית בה הייתי נעזרת להכין שעורים, וספרי עם עובד, ביניהם כל כתבי ש"י עגנון.

ב"הול" היה תנור נפט שבחורף פיזר את חומו הנעים בבית, אך בנפט נעשה שימוש נוסף, הרבה פחות נעים כשמרחו לנו אותו על הראש לטיפולי כינים קטלניים.

המחסן שהיה פעם לול בחצר שימש לנו תפאורה נהדרת למשחקים, יחד עם זהר, פרח וסיוון שיחקנו שם ב"בית".

כשגרנו באנגליה הסבים באו לבקר והביאו עמם ניחוחות מהארץ, אני חושבת שהביאו לי אז כמה ספרים מסדרת "דפי תמר" של דבורה עומר. הזדהיתי עם הסיפור וקראתי אותם שוב ושוב ושוב. נסענו איתם לטייל בחוף הדרומי, ומשם נשארו אצלי תמונות בהירות כקרני שמש בתוך האפור האנגלי הרגיל.

כשבנינו את הבית בחצר של סבא וסבתא, שכרנו בשכנות בית קטנטן שנעשה צפוף מדי לשלושה ילדים. אז פינו לכבודי חדר משלי בבית של סבא וסבתא, הדבקתי פוסטרים על הקיר עם משחת שיניים, ושם הייתי מארחת חברות ומכינה שיעורי בית. אני זוכרת שעות ארוכות בין ערביים כשישבתי ושמעתי את רשרוש הרוח בעלי העץ מול החלון.

זכורים לי הבזקי מציאות ממלחמת המפרץ, אז ניסינו להגן על שניהם. הפחד בלילה הראשון כשגררנו אותם מביתם למקלט, הם צעדו באיטיות מתסכלת כשמעלינו זיקוקי הטילים באוויר. בהמשך אמא הייתה נכנסת אליהם ואוטמת את חדר השינה, הם היו ממשיכים לישון וכלל לא שמעו את האזעקות כי כיבו את מכשירי השמיעה.

חבל לי שלא ישבתי ודיברתי איתם יותר, או שממילא היו שואלים רק עלי. היום אני מבינה את החשיבות לשאול, לדעת ולתעד- כמובן את הדורות שהיו פה לפני.