תמונות ילדות ונעורים של יעל

דברים שאתי נשאה באזכרה במלאת שלושים לפטירתה של יעל פרץ (כצנשטיין)

רציתי לשתף אתכם בכמה זיכרונות שלי מיעל מתקופות הילדות והנעורים שעברנו יחד. חשוב לי שתדעו כמה יפות היו השנים האלה בחייה, ואיך האירה את חייהם של הסובבים אותה והטביעה בהם חותם שלעולם לא יימחה.

כבר כילדה קטנה אני זוכרת את יעל זורמת בטבעיות עם החיים, משוחררת מדעות קדומות, קבעונות ומושגים נוקשים ונטולת כל הכרת חשיבות עצמית, כילדת פרחים מלידה (לפני שהמושג הזה היה קיים!) המקבלת באהבה ובלי שיפוטיות כל אדם.

יעל הייתה ילדה יפה ושמחה, מתרחקת מכל ריב ומדון, לא ממורמרת לא נוטרת טינה לאיש. כאשר אסרו עליה לצאת מהבית לשחק או לפעילות בתנועה – ברחה בקפיצה מחלון חדרה לחצר, במין נון-שאלאנטיות כאילו זה הדבר הרגיל ביותר בעולם.

נפגשנו בגן הילדים ומיד דבקה נפשי בנפשה, אהבתי והערצתי אותה על השלווה והשקט הנפשי שלה, בעוד שאני נעלבתי והתרגזתי מכל מיני זוטות ילדותיות. כאשר אחיותינו הגדולות השתמשו בנו כ"דווריות", ושלחו באמצעותנו פתקים זו לזו בעידן שקדם לטלפון, הקשר בינינו התחזק. השירות הזה זימן לנו שיחות אינטימיות על מדרגות הבית או בחצר, עד שנכתב פתק התשובה.

נוף ים הייתה אז מה שנקרא "שכונת פועלים", כלומר לא כל התושבים היו פועלים, אלא שרובם הגדול היו חברי הסתדרות, ובכך הזדהו עם תנועת הפועלים. השכונה כולה הייתה בתים לבנים קטנים שגדרות חיות הקיפו אותם ועצי אקליפטוסים צמחו בחצרותיהם, והילדים שיחקו ברחובות הלא סלולים שמכוניות כמעט ולא עברו בהם.

בחורף היינו הולכים ל"באסה" בכפר שמריהו לקטוף נרקיסים ולגבעה מעליה לאסוף כלניות, (לפני שהחוק הגן על פרחי הבר כמובן!) ול"גן-פריזלנד" בהרצליה פיתוח, בקיץ הלכנו לחוף הים. ברחוב של יעל שבו גרו עוד חברות מהכיתה התנהלו משחקי מחניים ויעל שברה את האף כמה פעמים כשהגנה בחירוף נפש ובלי פחד על המחנה שלה. בנינו "ארמונות" מגרוטאות בחצר ביתי, ושיחקנו "דג מלוח" על הדשא בחצרות הבתים. לסרטי ילדים בקולנוע המקומי הלכנו רק לאחר שהמורה המליצה כמובן. אני זוכרת את עצמנו יושבות וחולמות, או מדברות על הספרים הרבים שקראנו, בספריה שהייתה ממוקמת בביתו של אוריאל אופק.

עם הכניסה לתנועה עברנו יחד את החוויות המרגשות של המחנות והטיולים וכמובן הפעולות השגרתיות, ושוב קנאתי ביעל שהרגישה מצוין גם כשהתנאים הפיזיים לא היו נוחים, השיער היה מלוכלך ממשחת השיניים שנמרחה עליו בלילה, לאוכל היה טעם של נפט והשאיר בין השיניים קצת חול.

בשנות הנעורים יצאנו יחד לקורס מדריכים, למסעות, מחנות עבודה ופגישות עם קבוצות אחרות בתנועה מרמת השרון, יד אליהו, פתח תקווה וכפר סבא. נוצרה ידידות בין הבנים של כפר סבא ובנות נוף ים ונוצרו כמה זוגות שלא מעמד זמן רב בגלל המרחק. שלא כמו שאר הבנות יעל התייחסה לנושא החברות בפשטות ובשלווה, ולא יחסה לא חשיבות גדולה מדי וגם בכך עוררה בי התפעלות והערצה.

התחילו לילות שישי בסניף התנועה, יעל אוספת אותי בדרך ושתינו צועדות יחד, במכנסיים שחורים וחולצה לבנה ונעלי סירה שחורות, מתרגשות לקראת הערב שהכנו יחד לקבוצה. יעל חרזה בקלות את הפתיחה לערב שתחילה תמיד במלים: "שלום לכולכם ושבת שלום/ שוב לערב שישי התכנסנו הלום/"

לאחר שהסניף ננטש על ידי התנועה וכמעט התרוקן מחניכים, ובקבוצה שלנו נשארו רק בנות, מפני שהבנים המעטים נזרקו בגלל "התנהגות לא תנועתית", התחברנו עם קבוצה של בנים הגדולים מאתנו בשנתיים והאתגר היה מרגש מאוד.

אני רואה את שתינו מלוות שוב ושוב אחת את השניה ברחובות הלא סלולים של השכונה, אפופות בריחות הפריחה המתוקים באביב, או בקרירות הנעימה של ערבי הקיץ, מספרות זו לזו על חלומות ורגשות הממלאים אותנו.

גם כאשר לא למדתי אתה בתיכון בהרצליה לא התרחקנו, ועכשיו היו לנו המון סיפורים על הכיתה, המורים והלימודים בכלל. לקראת ההליכה לנח"ל והיווצרות הגרעין נוצרו קשרים חדשים אך תמיד חזרנו לרגעים האינטימיים שלנו, גם אם מצאנו פחות הזדמנויות לכך בלב הפעילות האינטנסיבית בתנועה והלימודים לקראת הבגרויות. מדי פעם ניהלנו שיחות מעמיקות על המחויבות שלנו להגשים בקיבוץ ועל מה שאנחנו דורשות מעצמנו בדרך, ויעל ידעה לערער את גישת "השחור לבן" הילדותית שלי במבט מפוכח ובוגר.

בשל"ת המוקדם בעין גדי וגם בהכשרה בכינרת היינו שותפות לחדר. אני זוכרת את יעל מתעוררת ברגע האחרון, מתלבשת בזריזות מפתיעה ומגיעה בדרך פלא לעבודה בזמן. לקראת מסדר הערב בחדרים היה צריך להעיר ולזרז אותה לפני שתגיע הסמלת ותעביר אצבע על מדפי הארונות בחיפוש אחרי אבק... בלילות קראה וכתבה, (כפרפקציוניסטית שכתבה שוב ושוב את המכתבים לחבר המבוגר בעין גדי עד שהייתה מרוצה) ואחר כך הייתה מאוד עייפה, אך לא ויתרה לעצמה ועמדה בכל דרישות העבודה והתורנויות. גם כשפיזור הדעת שלה הכניס אותה בצרות עם המפקדים או סיבך אותה בהתחייבויות מתנגשות אף פעם לא התאוננה וקיבלה הכל בהשלמה ובשלווה.
רק כעבור עשרות שנים אחרי חודשים של לימודים בהודו הבנתי כי יעל הייתה "בודיסטווה" (על פי הבודהיזם: "מי שיכול היה להגיע להארה אך ויתר עליה כדי להקדיש את חייו לעזור לאחרים להגיע אליה"). והיום אני יודעת כי הייתה לי זכות גדולה לחיות במחיצתה, וחיי הוארו והתעשרו בזכותה.
יעל עדיין אתי, בתמונות, במכתבים ובזיכרונות שרק מתחדדים ומתבהרים ככל שאני מרגישה כמה אני אוהבת אותה.