יום שבת, מאי 07, 2016

רישיקש

בסביבות שמונה נכנסנו לפאתי הארידבאר וכבר זיהינו חלק מהנוף, ומכל מקום כמויות המקדשים והסמלים הגדולים של האלים ההינדים לא השאירו שום ספק לכך שאנחנו כבר בעיר הזאת, אחת מהערים הקדושות ביותר להינדים. 

האוטובוס נכנס למגרש חניה ענקי, אליו לא נכנסו אוטוריקשות שעמדו רחוק בחוץ. אבל נהגים כבר מיהרו אלינו והציעו את שירותיהם, וביקשו המון כסף, חצי מחיר הכרטיס של האוטובוס עם המיזוג בו נסענו שתים עשרה שעות. ניסינו לדבר עם המלון ברישיקש ולא הצלחנו, ולבסוף נכנענו ונסענו עם נהג שנראה  אינטיליגנטי למדי ודיבר קצת אנגלית. ידענו שבערך באמצע הדרך בין הארידבאר צריך להחליף אוטוריקשה, כי אסור לאוטוריקשות מהארידבר להיכנס לרישיקש משום מה. קיווינו שהתקנה הזאת כבר תוקנה, או שהנהג ימצא לנו מישהו נחמד ודובר אנגלית. 

פעמיים הוא עצר ליד אוטוריקשה מחכה בצדי הכביש ודיבר עם הנהג, אבל ראה שזה לא יצליח והמשיך. עד שנכנסנו ממש לעיר ההודית הצפופה רישיקש, למקום שממנו כבר לא יכול היה להמשיך, ושם לקח נהג שטען בתוקף שהוא יודע איפה המלון. לא הסכמנו לשלם לפני שנגיע, והנהגים הסכימו שיתחלקו ביניהם אחר כך. 

הגענו לגשר החבלים הראשון מעל הגאנגס המוליך לראם ג׳ולה, עיר שכולה מקדשים ואשרמים ואכסניות של עולי רגל הינדים, והמשכנו עד לפניה למה שנקרא: ״סוויס קוטג׳״ כלומר גבעה קטנה מול לאקסמן ג׳ולה, שכולה גסטהאוזים ומסעדות, והתיירים המערביים המפונקים אוהבים להתגורר בה רחוק מהמולת עולי הרגל והפרות המשוטטות בלאקסמן ג׳ולה. עלינו בכביש התלול וכשהיה צריך לפנות במעלה התלול לתוך מבוך בתי המלון והגסטהאוזים, הנהג נעצר ולא הסכים להמשיך. אמרנו לו בשלווה שהוא לא יקבל את הכסף בכלל, ואנחנו יכולים לקחת אוטוריקשה אחת מאלה שמחכים שם לנוסעים היוצאים לכיוון העיר. אחרי היסוס והתייעצות עם האנשים בחנויות שם החליט לעלות ומיד ראינו את השלט ועצרנו ממש ליד המלון.

המלון היה קטן וחשוף לשמש החמה וגם לא גבוה, כלומר בלי הנוף של העיר והנהר הירוק עז עם האשדים הלבנים. היו בו שישה ביתנים עם מרפסת קטנה ובמשרד הקבלה לא היה אף אחד, וחיכינו עד שהגיע בחור צעיר ואדיש שהוליך אותנו לחדר, והסביר שעכשיו אין חשמל ולכן גם המזגן וגם המאוורר אינם עובדים. גם קשר האינטרנט היה חלש והיה לנו די עצוב וחם בחדר. החלטנו ללכת לאכול ארוחת בוקר במסעדה שליד המלון ולפחות לשבת בצל ולהתחבר לוויפאי שלהם. 

אחרי האוכל הלכנו לחפש את המלון בו היינו לפני אחת עשרה שנה, וכמובן שמצאנו אותו ממש ליד המלון שהזמנו, ואפילו החדר בו ישנו היה פנוי ונשאר כמעט אותו דבר חוץ משיפוץ שעשו בו והחליפו רצפה וחלונות. קבענו לבוא למחרת בבוקר ולהיכנס לחדר.


הלכנו לסיבוב קצר ושיחזור הזכרונות שלנו מהעיר. הלכנו למקום בו זכרנו את משרד הנסיעות של ג׳יאנט מדריך התיירים והסוכן חברנו מהטיול הקודם, והזיכרון הפנומנאלי לטווח ארוך של אפי הוכיח את עצמו. במשרד ישבה בחורה צעירה שאמרה שג׳יאנט איננו אבל יגיע בעוד ארבעים דקות. היא התקשרה אליו ומסרה את הטלפון לאפי שהזכיר לו את הסיור שעשינו אתו, ואת שמורת הנמרים הבלתי נשכחת שאליה נסענו דרכו. הוא שמח ואמר שניפגש כשיגיע למשרד. 

המשכנו ללכת והגענו לרחוב היורד לגשר החבלים, שכולו חנויות מזכרות צפופות וקבצנים לבושים כסאהדוהים, ראינו את הGerman bakery המפורסם המקורי, הראשון בסדרה ארוכה של מסעדות דומות ברחבי הודו, וחצינו את הנהר על גשר החבלים. מיד אחרי הגשר הייתה הכיכר הקטנה עם פסלי האלים הצבעוניים, שמעליה מתנשא האשרם והמקדש הגבוה, שכל עולי הרגל ההינדים מטפסים על המדרגות התלולות המסובבות אותו ומצלצלים בפעמון. שמחנו לראות שהמקום הקדוש הזה לא השתנה, וחזרנו על הגשר לשבת קצת בGerman bakery וליהנות מהרוח והמאווררים שהגבירו אותה.






חזרנו למשרד של ג׳אינט ופגשנו אותו, הזכרנו לו את הביקור שלנו ושאלנו לשלום משפחתו. אביו, שהיה מורה חשוב באשרם הגדול ברישיקש נפטר שנתיים אחרי הביקור שלנו, אחיו שהיה מורה ליוגה בארה״ב חזר והוא עדיין לא נשוי (בן 35, ישיש במונחים הודים כרווק) והוא גם חולה לב, ואחותו חיה בפלורידה ואמו מחלקת את חייה בין פלורידה והודו. הוא עצמו עומד להרחיב את עסקיו ולפתוח במקום שהיה המשרד שלו ועכשיו סגור, חנות למוצרי יוגה שזה הדבר החשוב ביותר לתיירים המערביים המגיעים לרישיקש. 

הוא כבר לא נוהג לבלות את התקופה המתה בתיירות באשרם אצל גורו, ונראה בכלל קצת מדוכדך ועייף. הוא סיפר שכל האחריות על המשפחה עברה אליו כשאביו נפטר, ובסך הכל הוא אדם צעיר בקושי בן ארבעים. 

החלפנו אצלו כסף והוא אמר שנוכל לנסוע מרישיקש ישירות עד מקלאוד גאנג׳ באוטובוס שיוצא בכל יום אחרי הצהריים מהעיר ומגיע בשש בבוקר למקלאוד גאנג׳.

חזרנו לחדר והיה חם, המזגן עוד לא עבר ואז פתאום התחיל לעבוד והמשיך כך כשמדי פעם הוא מפסיק לזמן קצר ושוב חוזר. בערב הלכנו למסעדה קרובה של חבר של ג׳אנט, ונהנינו מארוחה מאוד טעימה ומקצת קרירות שהערב הכניס לאוויר החם.

הלילה היה בסדר כי המזגן והמאוורר עבדו כל הזמן, אבל בבוקר קמנו מוקדם ושוב אכלנו במסעדה הסמוכה בה עובדת צעירה אמריקאית שמנמנה ונחמדה. ישבנו בצל ודיברנו ובחור ישראלי די מבוגר אבל צעיר מאתנו, הציג את עצמו והזמנו אותו לשבת אתנו. הוא נוסע הרבה להודו ובכל פעם לכמה חודשים ובעצם הוא ממוצא הודי, כלומר הוריו, אבל הוא דובר את אחת  השפות ההודיות ומבין קצת הינדית. דיברנו קצת על הנסיעות שלנו ועל ההפרטה בקיבוצים כי הוא מקיבוץ אושא.

אחרי האוכל עברנו למלון הישן שלנו, ונהנינו לראות שבסך הכל הוא לא השתנה והמרפסת הענקית שלו רואים את הנהר וההרים הירוקים המתנשאים סביבו. אבל היה עדיין חם מאוד, אפי הלך לפגוש את אחיו של ג׳אינט לשיחה בעניינים רוחניים, ואני התחמקתי מזה וישבתי קצת בחוץ עד שהיה חם מדי ונכנסתי לחדר.
בהאגוואת פרסאד שארמה, אחיו של ג'יאנט 

בערב התלבשנו חגיגי (יחסית לטיול) לכבוד הסדר והלכנו לבית חב״ד שאמנם לא ידענו בדיוק איפה הוא, אבל הנחנו שנראה ישראלים הולכים ונלך אתם. ליד הכניסה עמדו כמה שוטרים הודים עם רובים ממלחמת העולם הראשונה (בחיי, אפי אמר!) וכשנכנסו הופתענו ממיעוט האנשים, שישבו רק ליד שלושה שולחנות באולם הגדול בו נשארו הרבה שולחנות ריקים. ישבנו ליד כמה מבוגרים יותר, משפחה עם שלושה ילדים שאחת מהם תמשיך אחרי הטיול עם ההורים לנפאל, בחורה שהגיעה מהדרום, ועוד בחור שמטייל על אופנוע, אחר כך הגיע עוד זוג קרוב לגילנו, שהגיעו באותו יום לאחר טיסה ארוכה שהתעכבה שלא ברצונם בדוחה. חיכינו עוד המון זמן, בינתיים האולם התמלא והיה כבר די צפוף. אחרי כרבע שעה הזמינו את מי שרוצה להתפלל לבית הכנסת הצמוד לאולם הקטן,והתפילה לקחה גם כן המון זמן. 

הרבי הצעיר היה מלא מרץ ומצב רוח טוב ולפעמים נשמע כמפעיל חברתי באתר נופש… הוא ניסה למצוא מקום לכל הבאים, שחלקם ישבו למעלה וחלקם עמדו בצד או ישבו על כיסאות ליד הקיר. בסך הכל אנשי חב״ד ניסו לשמור על צביון דתי, תוך קבלה והעלמת עין מכל החטאים שנראו שם: טלפונים חכמים שצילמו, לבוש חושפני של בחורות, ואנשים שיצאו ממש לפתח כדי לעשן…

הצעירים נהנו מהפגישה ומהשירים ואפילו הקשיבו לדרשה שנתן הרב על הצורך להשתחרר מהעבדות לחומר ולרצון להשיג עוד ועוד, וחייכו כשנתן דוגמאות מחייהם. ישבנו שם ונהנינו מהחברה ואפילו קבענו עם הזוג המבוגר לנסוע ביחד לפוג׳ה בהארידבר, והשארנו להם את מספר הטלפון שלנו.

חזרנו די מאוחר והרחובות היו שקטים ונקיים כאילו גם אנשי רישיקש משתתפים בחגיגה, אבל כנראה שזה כך בכל לילה, והעיר הקדושה הזאת הולכת לישון מוקדם וקמה מוקדם לפוג׳ה של הבוקר על נהר הגאנגאס הקדוש.

בערב וגם בלילה ירד גשם ומזג האוויר השתנה והייתה רוח חזקה מאוד. גם בבוקר היה נעים אבל החום חזר מהר מאוד ואנחנו בילינו את היום בחדר בלי מזגן ורק עם מאוורר, מפני שלא הרגשתי כל כך טוב ולא רציתי להצטנן עוד יותר.

אחרי הצהריים ירדנו לעיר וחצינו את הנהר על גשר החבלים לאכול במסעדת לאקי שזכרנו לטובה מכיון שבה אכלנו בפעם הראשונה במיה הודית בטיול הקודם, אך המסעדה לא הגישה אוכל מבושל בין ארבע לשבע והמשכנו לחפש איפה לאכול. הלכנו ברחוב הצר המלא בחנויות בגדים, מזכרות, גסטהאוזים של תרמילאים קשוחים ומסעדות המתאימות לאותו קהל, והתלבטנו כי לא רציתי משהו מטוגן או חריף בגלל שעדיין לא הרגשתי טוב, ופתאום ראינו את פרידה ומוצי, הזוג שפגשנו בסדר יושבים במסעדה קטנה וחשוכה, ומיד הצטרפנו אליהם. היה נחמד לשבת ולדבר, וגם הם התכוונו להמשיך אחרי האוכל וללכת לראות את הפוג׳ה על הנהר ליד האשרם והמקדש הגדול ברם ג׳ולה. הלכנו ביחד, ובדרך ראינו עדר גדול של קופים עם פרווה לבנה, שנראו נקיים ומטופחים יחסית לקופים האפורים התוקפניים והמלוכלכים שראינו עד אז בהודו.

הגענו בדיוק לטקס, מקהלת תלמידי האשרם בלבוש כתום, יושבים מסביב לתזמורת קטנה וזמר שהשמיעו פיוטים מסורתיים והתלמידים מחאו כפיים בקצב כשהם נראים שלווים ומרוכזים מאוד. המוני אנשים ישבו סביבם ומעליהם על מדרגות הגהאת היורדות לנהר, וגם הם מחאו כפיים ועצמו עיניים בדבקות. אבל היו שם גם המון תיירים כמונו, וגם הרבה מאוד תיירים הודים שבעיקר צילמו ולא היו חלק מהטקס, מה שנתן הרגשה של איזשהי הצגה מעודנת ואסתטית.









חזרנו ברגל ובאוטוריקשה שתפסנו בדרך, וישבנו בGerman bakery  הנודע מעל גשר החבלים ונהנינו ממשקאות ומיצים קרים ועוגות מערביות, פינוק מערבי בסוף אירוע הינדי כל כך…

למחרת התעוררנו מוקדם ונשבה רוח קרירה, החלטנו לנצל את מזג האוויר הטוב וללכת ללקסמן ג׳ולה ולאכול ארוחת בוקר מעל הנהר וללכת לטייל לאורכו לכיוון המפל שנמצא לא רחוק משם. אכלנו ארוחת בוקר על מרפסת הצופה לנהר והיה נעים לשבת עם הרוח הנעימה ולהתבונן במים הנקיים והירוקים ועל הגדה שמולנו שמדרגות היורדות למים נמשכו לכל האורך שלה.





התחלנו ללכת ברחוב הצר והמלא במלונות ומסעדות ומכוניות עם סירות רפטינג ענקיות, ואחר כך הבתים התדלדלו והיו שם מקדשים עתיקים וחדשים ואשרמים ולאט לאט הכביש עלה והגדה התרוממה מעל המים והתחלנו לראות סירות גדולות וקטנות של שייטי רפטינג נסחפות בזרם החזק ומנווטות בין הסלעים והזרמים והאשדים, כשהיושבים בסירות צועקים בפחד או בקריאות שמחה על כל הצלחה, והמדריכים מזרזים אותם לחתור כשמגיעים לאשד גדול יותר. 


היה נחמד לראות אותם סירה אחרי סירה, והיו מקומות בהם היה חול ליד המים ואנשים התרחצו. נראה היה שכל החותרים בסירות והמתרחצים היו הודים, כעדות נוספת לגידול בתיירות הפנימית שמתחולל בהודו. המשכנו לעלות בכביש ולא ראינו שום ירידה לדרך העפר שזכרנו ליד הנהר. החלטנו לחזור, ובדרך ירדנו לחוף במקום בו הודים התרחצו, אך אי אפשר היה להמשיך לכיוון העיר, וחזרנו לכביש ולגשר החבלים, ממנו ראינו את המתרחצים על מדרגות הגהאת הגדולות, ממש לידו.

אין תגובות: