יום שלישי, מאי 03, 2016

פוקרה - "ביבי הייק" יומיים לאסטאם

עוד יומיים של בטלה ומנוחה, והסתתרות מהחום שגבר מאוד (34 מעלות!) עברו בנעימים, ואז יצאנו להליכה נוספת לכפר שנקרא אסטם, שאליו טיפסנו מוקדם בבוקר מכפר גדול שנמצא מתחתיו, עם מדריך שסידר לנו בעל המלון, למעשה פשוט אח שלו. (כנראה, בהודו יש אינפלציה בשימוש במלים אח ודוד ואני מניחה שבנפאל זה קצת יותר מדוייק…)

יצאנו מוקדם והתחלנו לעלות בדרך ג׳יפים מלאה באבנים גדולות ודי תלולה, אבל בכל זאת לא תלולה מדי עבורנו, וגם כשסטינו מהדרך לשביל צר ומתפתל (אפי טוען שהמדריך עשה זאת כדי שנרגיש שבכל זאת היינו זקוקים לשירותיו…) זה בהחלט לא היה קשה מדי. 

עברנו דרך כפר בו ראינו התכנסות של אנשים על מרפסת גדולה ונשים לבושות סארי חגיגי מגיעות והמדריך הסביר שזה לכבוד ראש השנה הנפאלי, שחל בערב והחג יימשך חמישה ימים בכל נפאל.





הגענו לכפר קטן בראש הר המשקיף על ההרים והכפרים שמסביבו, ובבוקר אמורים לראות זריחה יפה ממנו. היום היה מעונן למדי והאובך מהחום הכבד לא אפשר שום מראה מעבר למרחק קצר. בכפר הנידח הזה יש שלושה מלונות, ואף תייר בפוקארה המתפוצצת מתיירים לא יודע שהמקום  הזה בכלל קיים ומדוע כדאי לבוא אליו. 

זה עוד סימן לנזקים שהתיירות והאורבניזציה שמגיעה בעקבותיה עושים לחברה הנפאלית. הכפר הקטן חסר כל אטרקציה מיוחדת, הוא לא בסיס ליציאה לטרקים, הוא לא גבוה במיוחד, בקיצור אין שום דבר שימשוך תיירים אליו. אבל המקומיים הרואים את הפריחה (שגם היא אולי קצת מוגזמת ולא בטוח שכל היוזמות נושאות פרי) בפוקארה ובכפרים קרובים אליה, רוצים גם הם ליהנות מהשגשוג, ובונים בלי לבדוק מה הסיכוי ומה הרווחים הצפויים. המלון שבו היינו למשל, מתהדר בשם resort ויש בו כעשרים חדרים, מרפסת בנויה גס הסובבת של הקומה השניה וחלק מנה מכוסה בברזנט לימים חמים, ובקומה הראשונה יש חדר אוכל גדול עם דלפק של בר ועם משקאות אלכוהוליים. הינו ארבעה תיירים במלון ושני המדריכים שלנו ושל הזוג האיטלקי שהיה שם. למעשה גם אנחנו לא היינו בטוחים שנישאר ללון והחלטנו אחרי שהגענו, וכך גם האיטלקים שהיו מאוד עייפים אחרי העלייה. כלומר גם, אנחנו שהגענו רק בגלל שבעל המלון המליץ לנו, לא התחייבנו להישאר כי יכולנו די בקלות לחזור באותו היום לפוקארה והאיטלקים גם כן יכלו להמשיך במסלול שלהם ולהגיע ליעד שלהם, למחנה האוסטראלי.

המדריך מכיר את הבעלים וסיפר שהם בונים עוד יחידת דיור לhomestay על השטח הגדול שקנו כדי לממש את יוזמת התיירות שלהם. הם לא מצליחים להחזיק את המקום והוא שאל את אפי אם הוא רוצה לקנות… די עצוב, כי הם פשוט נסחפו, וקודם כל בנו מקום גדול מדי, וגם אותו הם לא משווקים כמו שצריך אף על פי שבאופן אובייקטיבי באמת קשה למכור אותו לרוב התיירים המגיעים לפוקארה.

המדריך סיפר שיש להם בעית מים רצינית, והם אוספים את מי הגשמים של המונסונים ומטהרים מים כדי להתגבר על המחסור, אין להם צינורות מהאגם והנהר שלמטה ויש כאלה שפשוט לוקחים מים במכלים קטנים הבייתה מדי יום לרחיצה ולבישול. הרגשתי קצת רגשי אשמה על כך שהתקלחתי באריכות ובהנאה בלי לדעת על המחסור, אבל הנהג אמר שזה לא משמעותי למלון ורק אם כולו היה מלא הייתה להם בעיה רצינית. וחשבתי לעצמי: אז למה בנו משהו כל כך גדול? עוד תעלומה לא פתורה...











אחרי מנוחה קצרה יצאנו לשוטט בכפר, ומייד ראינו איכרים חורשים חלקת אדמה במחרשת עץ עם להב חד הרתומה לשני שוורי בופאלו. ירדנו לחלקה והם בירכו אותנו לשלום ושמחו שאפי מצלם אותם, והזקן שכרע בצד ופיקח על הצעיר החורש, דיבר אתנו קצת וסיפר שהם זורעים דוחן. הצעיר שהוליך את השוורים הסביר לאפי ששאל מדוע חרשו וזרעו רק כמה תלמים בקצה החלקה, שהם זורעים צפוף ואז לוקחים את הזרעים שנובטים שם וזורעים את שאר החלקה. 





ראינו בית גדול שבחצר שלו ייבשו קטניות ותרמילי שעועית שונים על בד הפרוש על האדמה, ושוב, הנערות והנשים שעבדו שם שמחו לקראתנו, נאמאסטה, וצילום ומאיפה אתם וכו׳.



משם המשכנו לכמה נשים שעבדו ליד מעין רפת של בופאלו, והוציאו במעדרים את זבל הבופאלו שלידה, ושמו אותו בסלי קש גדולים שאותם סחבו על הגב עם חבל. 





הייתה שם אישה צעירה שדיברה די טוב אנגלית והיא הסבירה שהן לוקחות זבל אורגני לגינה הגדולה שבecovillage, המלון שלה, שנמצא ממש ליד מעל הדרך. היא הסבירה שיש להם שיטות מיחזור וטיהור מים ולכל דבר  נמצא שימוש, והזמינה אותנו לראות את המלון שלה. לפני שעלינו אתה סיפרה שעבדה עשרים שנה בפוקארה כמבשלת במסעדה, ולאחרונה חזרה לכפר עם בעלה, ופתחה את המלון שלה שהיא מאמינה שיעזור לכל התושבים. ישבה שם זקנה עם מעט מאוד שיניים שהיא בעלת הבופאלו שאת הזבל שלו לקחו. הצעירה דוברת האנגלית סיפרה שהזקנה היא האדם המבוגר ביותר בכפר, בת 95 ויש לה בן ובת שגרים גם הם בכפר. היא התאלמנה כשהייתה בהריון עם הבת ומאז לא נישאה כי זה משהו שמאוד לא מקובל בנפאל במיוחד בכפרים. הזקנה שמעה את הבופאלו נוער ורצתה לתת לו מים אך היא נפלה, וזה מאוד ציער אותה שהיא כבר לא יכולה לתפקד ולגדל את הבופאלו כמו שעשתה כל חייה. בכלל היא מרגישה שהחיים שלה ארוכים מדי ולא רוצה להמשיך לחיות כשהיא לא עצמאית ונעזרת בילדיה. 


האישה הצעירה סיפרה שהיא למדה אנגלית בתיכון למרות שזו הייתה הוצאה גדולה בשביל אביה שעבד בהודו כמאבטח, ושלח את הכסף הבייתה במשך שלושים וחמש שנים. גם בכפר אמרו לאב שאין שום צורך להוציא כסף על חינוך של נערה, שלבסוף תתחתן ותגדל ילדים ותעבוד בחלקה המשפחתית. אבל היא התעקשה ולמדה ושמחה מאוד על כך וגם את ילדיה שלחה לבית ספר עם פנימיה בפוקארה הרחוקה.

אחרי שגמרו להוציא את כל הזבל שרצו הלכנו עם טמאלי, בעלת הecovillage לראות אותו. המקום באמת יפה ובנוי בצורה הרבה יותר מתאימה לטעם המערבי, בתים בני קומה אחת המסובבים חצר גדולה עם המון פרחים וצמחים, גינה שבה מגדלים את כל הירקות למאכל, ועצי קפה על המדרון מתחת שאת הקפה האורגני שלהם שותים גם כן במלון. המקום באמת נראה נחמד, וקצת הצטערתי שלא הגענו אליו, אך בעל המלון שלנו אמר שהם יקרים מאוד וחוץ מזה נראה שהוא ואחיו חברים קרובים של בעלת המלון בו ישנו. 


שארית היום עברה לאט, לא הבאנו שום אמצעי בידור או קריאה, כמוב שלא היה שם שום דבר כזה. ישנו קצת, עשינו מדיטציה דמיינו שאנחנו ברטריט… עם האיטלקים היה קשה לדבר למרות שביו נחמדים מאוד, כי האנגלית שלהם לא הייתה מספיק טובה, והגבר בכלל לא דיבר ולא הבין והיה זקוק לתיווך של אשתו.

לשכנים של המלון היו הרבה עזים, אמא שהייתה קשורה ולא זזה, וגדיים קטנים שקיפצו בעליזות ורדפו אחרי פרפרים ומדי פעם פעו בקול ילדותי, אך לא הפריעו לשקט ולשלווה.








הלילה ירד והשמיים קצת התבהרו וקיווינו שבבוקר תהיה ראות יותר טובה, אך כבר בחמש, כשהפציע אור ראשון אפשר היה לראות שבאו בך הכבד אינו מתפזר ולא נוכל לראות את הפסגות המושלגות. קיבלנו את הדין ואכלנו ארוחת בוקר בסככת הקש העגולה בגינה עם הזוג האיטלקי. הם מרומא, אבל הוא במקור מסביבות נאפולי, והם עובדים ברשויות ההגירה ברומא בקליטת פליטים שמגיעים בהמוניהם לאיטליה. הוא נשמע די מיואש מחוסר האונים וחוסר היכולת לתת עזרה רצינית לקליטת הפליטים. ניחמתי אותם שהם לפחות עובדים מטעם הממשלה ולא כמו בישראל בה רק ארגונים וולונטריים עוזרים לפליטים. הגבר סובל מבעיה בלב ולוקח הרבה כדורים אך הרופא אמר לו שיוכל לעשות הליכות בגובה נמוך ולא תלולות. 

נפרדנו מהם ויצאנו לדרך בין הכפרים, כשהנוף על המדרונות הירוקים מתחתינו מרהיב ביופיו, והאנשים בכפרים והילדים מברכים אותנו בנאמאסטה כשכפות ידיהם צמודות בקידה. ההליכה הזאת הייתה אפילו יותר קלה מזו של היום הקודם. ירידות די מתונות רוב הזמן, עליות גם כן לא קשות וגם המעטות התלולות היו קצרות ואחריהן היה תמיד קטע של מישור בו הרגליים נחו במקצת. 




עברנו בכפר קטן ושמענו מרחוק אנשים מתווכחים וכשהתקרבנו ראינו אותם עומדים ליד בית קטן, ומדברים בהתרגשות, כשאישה אחת מרימה את הקול יותר מהאחרים שהיו שקועים בוויכוח. המדריך דיבר אתם ואחר כך הסביר ששני בופאלו היו חופשיים וניהלו קרב וכנראה שנגרם נזק והויכוח היה על תשלום הפיצויים. המדריך אמר שדברים כאלה פותרים בתוך הכפר ולא מערבים את המשטרה ובתי המשפט ורק לעניינים רציניים יותר קוראים לעזרת המשטרה.

כוורת לדבורי דבש





הירידה בכפרים הפכה לדרך עפר של ג׳יפים בתוך היער והמדריך סיפר שיש נמרים ביער והוא ראה אותם כמה פעמים, ואחר כך ראה צבי בין העצים אבל עד שקרא לנו הצבי נעלם
הנה הצבי שלא היה:

. היער הצפוף נתן צל וכמעט לא הרגשנו בחום שהלך וגבר. לבסוף הגענו לכפר ליד הכביש, ושוב ההתרגשות של הילדים שלא רגילים לתיירים מערביים שעוברים שם, ולבסוף חיכינו בתחנת האוטובוס למונית שלנו מפוקארה, חלק מכל הסיור ששילמנו עליו. 




היה כיף לחזור למלון הנוח והנעים, לטאבלטים ולקשר האינטרנט… אבל החווייה בהרים הייתה חוויה טובה ומרגשת, במיוחד הכפר בו ישנו והכפרים בהם עברנו בדרך. 

למרות הכל היינו עייפים מאוד, ופשוט לא זזנו כמעט עד הערב. יצאנו לרחוב ונזכרנו שזה ראש השנה הנפאלי. המוני אנשים, מקומיים ותיירים נפאלים הלכו ברחוב בשני הכיוונים והרחוב היה סגור למכוניות, כך שהייתה אווירה של קרנבל ססגוני. תזמורת מסורתית בתלבושות בהתאם ישבה על הבמה בcenter point ליד המלון וניגנה וילדים עלו על במה ורקדו. ברחוב ניגנו כמה אנשי הארי קרישנה מקומיים וקבוצת נשים רקדה ושרה בהתלהבות לקצב התופים. כל המסעדות היו מלאות ואנשים ישבו ושמחו בלי שום בימות הופעה עם כוכבי פופ או משהו דומה. פשוט כולם היו בחוץ ושמחו ופגשו חברים ולחצו ידיים ובילו עם המשפחה ועם חברים. 

מצאנו מקום במסעדה קרובה והשקפנו על הרחוב השמח, אבל לא יכולנו לזוז כמעט כי הרגליים עדיין כאבו וראינו רק מה שקרה לידינו ברחוב. תזמורת עממית עם חצוצרות מיבבות ותופים בכל הגדלים עברה ואותה ליוו גברים צעירים רוקדים בחינניות ומקפצים בקלילות. 

החגיגות נמשכו לתוך הלילה והצעירים יצאו לפרים ולמועדוני הריקודים והמוסיקה הדהדה אפילו לתוך החדר במלון. אבל למעשה זה היה כל החג, והמוני התיירים הנפאלים פשוט נחו וטיילו ברחובות, שטו באגם ועלו על האי הקטן שבתוכו שנחשב קדוש.

אנחנו המשכנו לנוח, לעשות מעט ככל האפשר ולתכנן את המשך הטיול, וגם זה לא נעשה בקפדנות יתרה כפי שתראו בהמשך.






אחרי שבועיים בפוקארה עזבנו בצער, ונסענו באוטובוס תיירים עם מיזוג אוויר ללומביני, מקום הולדתו של בודהה.

תגובה 1:

Ziva Zur אמר/ה...

כמו תמיד, כיף לקרוא ולראות את התמונות. את הסרטונים אי אפשר לראות כי כתוב עליהם "זהו סרטון פרטי" אז חבל.
נפאל באמת זכורה לי כארץ נעימה ונוחה לתיירים. בקטמנדו היו הפסקות חשמל יזומות כל פעם בחלק אחר של העיר גם כשאני הייתי שם לפני 25 שנה, וזה לא היה אחרי רעידת אדמה... ובפוקארה נהנתי מאד, היינו במלון שהיה אז חדש לגמרי ממש ליד הסכר, עם חלונות ענקיים: מצד אחד ראינו את הסכר והנהר ומצד שני את האנפורנה שהייתה רב הזמן מכוסה עננים, חוץ מאשר בבוקר שעזבנו שם.
שיהיה לכם רק כיף.