קטמנדו -בודהאנאט ופתאן

בבוקר עברנו אחרי ארוחת הבוקר, ומצאנו שהחדר שהובטח כבר אינו פנוי ואנחנו בחדר בקומה השניה, אך גם שם היה מספיק מקום, חלון גדול לרחוב ולאתר בנייה ענק בדיוק מולו, אבל להפתעתנו, למרות שהמלון היה הרבה יותר זול, גם שם הכל היה בסדר, שירותים קטנים אך מתפקדים היטב, ואינטרנט שעובד די טוב.

עכשיו יכולנו לצאת למשימות היום. הראשונה היתה ביקור בבודאנאת, אתר בודהיסטי חשוב, והפעם חשבנו לנסוע לשם באוטובוס מקומי. מצאנו את תחנת האוטובוסים על פי הנחיות העובד הנחמד במלון, אך לא ראינו את האוטובוס הספציפי שלנו, והיה קשה למצוא אותו מפני שנהגים אחרים רצו שניסע אתם, וניסו לשכנע אותנו לנסוע אתם ולהחליף אוטובוס. כשמצאנו את האוטובוס היו עליו כבר חבורה גדולה של ישראלים צעירים שנסעו בו למקום רחוק יותר והיו מאוד עסוקים עם עצמם, ולא התעניינו בדרך או באנשים. 

לאט לאט האוטובוס התמלא בדרך, עד שגם מקומות העמידה היו צפופים ודחוסים. לידינו עמדו תלמידים בג׳אקטים כחולים ודיברנו אתם. הם הבטיחו לומר לנו מתי לרדת, ובינתיים הראו לנו מקדש גדול, שהמון תלמידים במדי בתי הספר התיכוניים הצטופפו לידו. זה בודאנאת הקטן,אמרו חברינו החדשים, ואלה התלמידים שמסיימים את התיכון, (אחר כך הבנו שהם כנראה באו להתפלל לפני הבחינות) ואתם? שאלנו, אנחנו כבר בקולג׳. מה אתם לומדים? שאלנו את השניים, פיזיקה, ענו בגאווה. כנראה שהם לומדים בקולג׳ פרטי, אחד מרבים שמפרסמים את עצמם על הקירות במודעות ענק.

בודאנאת התברר כמתחם גדול, מלא בחנויות קטנות המקיפות את הסטופה הענקית וביניהן גם מסעדות ומלונות. המקדש עצמו היה פתוח לקהל, ואפשר היה לעלות לקומה השנייה ולהשקיף על הכיכר.

ברחבה ליד הסטופה היה אוהל גדול בו ישבו הרבה אנשים וקצת נזירים והקשיבו לקריאתו של מורה מפורסם שבא לכמה ימים לקטמנדו. זה היה מראה די הזוי: האוהל עם האנשים היושבים מרוכזים ושקטים בלב המהומה העסקית, והתיירים הסובבים את הסטופה ומצלמים כל דבר. וזה משהו שמאפיין את הדת בכלל בנפאל, חוסר כל הפרדה בין קודש לחול, הכנסת האלמנטים הדתיים ללב החיים הסואנים ואפשרות למסחר בלב מקדשים גדולים וחשובים. זה לא שמקומות אחרים אין צירופים כאלה, אבל בנפאל זה מאוד  בולט ונמצא בכל מקום.

אחרי בודאנאת נסענו במונית לפאטאן, עיר קטנה שמחוברת לקטמנדו, למעשה המשך שלה, ובה יש מקדשים עתיקים וארמונות של הבירה העתיקה ביותר של נפאל מימי שולשלת המאלה במאה השלוש עשרה. בכיכר הגדולה ליד הסטופה העתיקה הייתה ברכה גדולה ושורה של מקדשים גדולים וסטופות מעוטרות בתבליטי עץ ואבן מקסימים. רוב הבניינים חוזקו במוטות עץ חזקים שהונחו אלכסונית ואי אפשר היה להתקרב אליהם, ורק על אחד מהם טיפסו אנשים וישבו שם להצטלם. 

בצד השני היה בניין בן כמה קומות במצב טוב ואפשר היה להיכנס אליו. היה שם מוזיאון יפה של פסלי האלים העתיקים ופסלי בודהה ועוד ממצאים יפים, והכל בתוך בניין שהיה ארמון המלך, וכולו מעוטר בפיתוחי עץ מקסימים שמורים היטב. מהבניין הזה אפשר היה לעבור בחצרות פנימיות יפיפיות, ושוב עוד ועוד פיתוחי עץ ותבליטי אבן מדהימים ביופים. ועוד חצר ועוד חצר, כשהמעבר לפעמים צר ונמוך ולפעמים החצר מוגנת בפיגומים כי הקירות נפגעו ברעידת האדמה.

ליד המוזיאון, צמוד לחצר פנימית יפה היה גן מטופח ובו מסעדה מערבית מפנקת, וישבנו לאכול שם צהריים ולהנות מהמנוחה במקום היפה הזה.

אחרי המנוחה כבר היה לנו הרבה כוח והלכנו את כל הדרך לטאמל, הרובע התיירותי בו אנחנו מתגוררים, והדרך הרי היא כמו שכבר כתבתי טיול מהנה בפני עצמו...