יום רביעי, מרץ 16, 2016

סרי לנקה שלוש- מרכבות אלים, צלקות מלחמה, עוד מקדשים וחופים





סרי לנקה 3
טוקטוק הביא אותנו לתחנה ומיד עלינו על אוטובוס נקי עם מושבים מרופדים, ונסענו כשעתיים בדרך יפיפייה המתפתלת בין הרים ירוקים ופסגות ירוקות במרחק. כשהגענו למטלה, הדבר הראשון שמשך את תשומת לבנו כשהאוטובוס הזדחל ברחוב הראשי העמוס, היה הלכלוך הרב בצדי הרחוב. בשני הצדדים היו דוכנים קטנים עם בגדים, צעצועים, ירקות, ולפעמים פשוט ברזנט על המדרכה שמפוזרים עליו כפכפי גומי בודדות, כאילו נכנסנו לתוך שוק הכרמל (לעניים עוד יותר) והתחלנו לנסוע בתוכו, וברקע מוסיקה בקלי קולות ומדי פעם מישהו מדבר. חשבנו שזה יכול להיות קשור לפסטיבל, ואחר כך הבנו שהזחילה הממושכת ברחוב הראשי הייתה בגלל שסגרו רחוב ראשי סמוך לתהלוכת המרכבות שעליה נספר מיד.
טוקטוק הביא אותנו למלון, בתוך שכונה כפרית ירוקה, עם לובי ענק ובו שולחנות כמו במסעדה, ומיד הושיבו אותנו בכורסאות והגישו לנו משקה קר כנהג בסרילנקה. החדר שלנו היה למעלה, עם מרפסת הצופה לחצר הירוקה. חשבנו שיש לנו זמן עד אחרי הצהריים והתיישבנו לנוח ואפי ירד לברר את הקוד לאינטרנט וחזר עם בעל המלון שהסביר בהתנצלות, שהעובדים שלו שמו אותנו בחדר הלא נכון, ושמצעד המרכבות שבאנו לראות כבר התחיל ויימשך עד אחרי הצהריים כשיגיעו למקדש. מיהרנו לצאת, בלי תרמילי הגב הקטנים שלנו שאתם אנחנו הולכים לכל מקום, וכמעט בלי כסף, לפי עצתו של בעל המלון, שהסביר שתהיה שם צפיפות גדולה ויש סכנה של גנבים.
בגלל הבלבול עם החדר העובדים העבירו לנו את הדברים ואנחנו קיבלנו טוקטוק וארוחת ערב ובוקר בחינם! .
ירדנו מהטוקטוק ליד המקדש, והלכנו ברחוב הסגור לתנועה לכיוון המוסיקה והמרכבה הראשונה שנראתה כבר מרחוק. עצרנו מתחת לעץ גדול ליד תחנת המשטרה, שנראה לנו מקום בטוח.
לפני המרכבה נסע טרקטור עם טנק מים גדול מאחוריו, שממטרה מרובת ראשים יצאה ממנו והתיזה מים על הכביש הלוהט, ואנשים עמדו ליד המים והרטיבו את רגליהם היחפות. המרכבה התקדמה לאט לאט, בכל פעם מטרים בודדים, ועשרות אנשים יחפים עמדו בצפיפות ומשכו בשני החבלים שהובילו אותה. היו שם גברים צעירים ומבוגרים, נשים מבוגרות וצעירות לבושות בסארי חגיגיים ואפילו ילדות הצטרפו למלאכת המשיכה. הכביש ירד במדרון מתון, ויותר משהיה צריך למשוך את העגלה הכבדה היה צריך לעצור אותה שלא תתגלגל ותדרוס את המוני האנשים. סוף סוף המרכבה הגיעה ועצרה ממש לידינו.
המרכבה הענקית, בגובה  8 מטרים בערך, כולה מעץ אדום כולל הגלגלים הענקיים ומקושטת בתבליטים ופסלים ובדים צבעוניים והאל בתוכה מכוסה בפרחים, עמדה ממש לידינו. ראינו את הכוהנים למעלה על העגלה ליד האל, וחלק היו למטה מכוונים את האנשים, ואחד מהם עצר את העגלה במין יעה עם ידית שאותו דחף מתחת לגלגל בכל פעם שרצה שהעגלה תעצור.







אנשים ניגשו לעגלה והגישו לכוהנים צלחות קש קטנות עם פרחים ובננות ואגוז קוקוס וקיבלו בחזרה את הצלחת עם הכל חוץ מחצי אגוז אחרי שהכוהנים בירכו עליה. אחרי המרכבה נסעה משאית מלאה חצאי קוקוסים שמדי פעם זרקו לתוכה עוד חצאים. אין לי מושג מה עושים עם כל כך הרבה חצאי אגוזים.
סוף סוף המרכבה המשיכה להתגלגל כשכולם מושכים ושמחים, ומרחוק ראינו את המרכבה הבאה, גדולה יותר ונעה בהפסקות גדולות וסביבה המון אנשים ונשים. התהליך הזה נמשך עד שגם המרכבה הזאת עמדה לידינו. הגודל שלה מקרוב היה מרשים מאוד, וכולם התקרבו אליה ואפילו השוטרים שלידם עמדנו הצטרפו למחזיקים בחבלים, אף על פי שהם, כפי שסיפר לאפי אחד השוטרים, בודהיסטים ולא הינדים כמו החוגגים. (לא מפתיע בהתחשב שעד לפני כמה שנים התחוללה מלחמה בין הסינגהילים והטמילים החוגגים)
לידינו עמדו שתי נשים עם ילדים, חייכו אליי ושאלו בתנועות, למה אני לא מצלמת והסברתי שאפי מצלם והראיתי עליו. כשחזר הראה להם אתם התמונות והבטיח שהן יהיו באינטרנט, וזה עשה עליהם רושם כביר.












אישה שעמדה על ידי שאלה אם אנחנו איטלקים וסיפרה שאף על פי שהיא בודהיסטית יש לה טיקה (נקודה אדומה שעושים הכוהנים לנשים במקדשים ההינדים) לאות הזדהות עם החג של הטמילים בעיר.
גלגול המרכבה הזאת היה יותר קשה ומורכב ודרש תיאום מושלם בין כולם וזה בעצם כל הסיפור של מצעד המרכבות במטלה, תיאום והארמוניה והתחשבות בזולת. ושוב התזות מים, ואנשים שמצטרפים כל הזמן ומחפשים מקום לשים יד על החבל.
המרכבה הבאה הייתה עוד רחוקה מאוד במעלה הרחוב ואני כבר הייתי רעבה, אז החלטנו ללכת לרחוב הראשי שלידנו ולמצוא משהו לאכול. אכלנו כמה מאפים, והמשכנו ברחוב הראשי בין הדוכנים והלכלוך והמכוניות והטוקטוקים והאוטובוסים, שצפרו והוסיפו למהומה. חיפשנו מקום לשבת, ומצאנו מלון מהודר שבקומה הראשונה שלו הייתה מסעדה. היו שם מאווררים ובחוץ היה די חם. אכלנו גלידה וישבנו עוד קצת, ואז ראינו שמתאספים המונים בקצה הרחוב של המרכבות ליד המקדש. תזמורת של מתופפים וחצוצרה צווחנית ניגנה, והייתה שם קבוצת נשים לבושות סארי כתומים, אחת מהם החזיקה קלשון של שיווה ועליו צעיף כתום כמו שנוהגים הסאהדו בהודו, ואחת מלאה מאוד עם שיער פרוע, החזיקה בידה מצ׳טה גדולה וכולן רקדו בדבקות ובאקסטזה. אנשים עמדו סביבם והסתכלו בהן אך לא הצטרפו להתלהבות. בכלל, גם ליד המרכבות לא ראינו שיכרון חושים והתלהבות עילאית אלא שימחה ועליזות וחיוכים לעברנו ולעבר כל מי שעבר לידם.










שוטרים שעמדו ושמרו שההמון לא יגלוש לכביש שרקו ועצרו את התנועה, והעבירו את הנשים הרוקדות וחלק מהקהל שצפה בהם את הכביש לתוך המקדש. ושוב חזרה התנועה לזרום עד שנראתה המרכבה הראשונה מתקרבת ומגיעה, תוך כדי עצירות מרובות עד למקום בו הייתה צריכה לפנות בתשעים מעלות כדי להיכנס לחצר המקדש, בפתח הכניסה הגדול. עמדנו ליד הפתח, צמודים לקיר פח נמוך בגובה המותניים של חנות שמכרה מנחות וצעיפים. מושכי החבלים התקרבו, וכמעט חצו אל הכביש אך נעצרו שוב ושוב על ידי המארגן, גבר כסוף שיער גבוה ומלא, שהלך לידם ונתן הוראות בשקט במיקרופון שהחזיק בידו. אחרי כמה פעמים בהן המרכבה הסתובבה מספיק, מושכי החבלים חצו את הכביש ועברו בשער, ממש לידינו. בחור צעיר עם תספורת אופנתית עמד וצילם בטלפון את המושכים, וחבר שלו מביניהם צעק לו וזרק אליו את השעון שלו שכנראה הפריע לו למשוך, ורמז לו שיצלם אותו...
המושכים היו קרובים, והשוטרים סילקו את כל האנשים שעמדו לידינו, והשאירו רק את אלה הצמודים לקיר כמונו, כדי שהמרכבה וההמונים לא יכלו לפגוע בנו. עמדתי על מרובע בטון שעליו היה צינור מתנדנד והרגשתי יותר בטוחה, כאילו שעכשיו המרכבה לא תוכל לדרוס אותי...
סוף סוף המרכבה נכנסה למקדש בתרועות שימחה של ההמונים. אחרי שהביאו אותה למקומה יצאו רבים מהצעירים להצטרף למושכי המרכבה השניה, שהייתה יותר גדולה. ושוב אותו תהליך,אך הפעם המושכים התקדמו יותר בכביש כדי ליצור עיגול גדול יותר שיאפשר למרכבה להסתובב ולהיכנס. המרכבה השלישית הייתה הגדולה ביותר, והייתה הרבה יותר גבוהה ועברה בדיוק מתחת לשער, לקול תרועות הקהל.
עכשיו הייתה בחצר המקדש צפיפות גדולה וכל הזמן נכנסו עוד אנשים. באמצע החצר עמדה תזמורת קטנה של ארבעה מתופפים, שניהלה קונצרט שלם של תיפופים ודיאלוגים בין תופים, וכולם עמדו סביבם והקשיבו. המרכבות עמדו בתוך החצר במקומות שונים, ולידן הוצבו מין שמשיות מעוטרות בקישוטי מתכת ובנורות צבעוניות. לאט לאט, עלו הכוהנים על כל מרכבה, הורידו מהן בזהירות את האלים המכוסים פרחים, ושמו אותם מתחת לשמשיות על אפיריונים, המונחים על שני מוטות במבוק עבים שנישאו בידי צעירים חשופי חזה. הצעירים נדנדו את האפיריונים ימינה ושמאלה, והתקדמו טיפה מקצה החצר לכיוון האמצע. המרכבה הגדולה ביותר שעליה הייתה האלה פאטאטיני, האלה המקומית של האזור שהיא בעצם מרכז האירוע, עמדה מתחת לשער וליד קיר גבוה ובו חלון גדול. הכוהנים טיפסו על המרכבה ובזהירות רבה הורידו אותה, לאחר שהורידו קישוט ירוק גדול, כתר כסוף
ושמשיה עשויה מעיגולי מתכת בצבע כסף. הם הכינו את השמשיה הגדולה שנורות החשמל הקטנות שלה כבר דלקו, וכל זה לקח הרבה זמן והקהל עמד בשקט, וחיכה בסבלנות בצפיפות ובחום. ורק אז, לכל קריאת הקהל: אאאהו, והרמת ידיים בכפות צמודות למעלה ושתיקה מלאת כבוד, הורדה האלה בידי הכוהנים והתזמורת הגיעה לשיא כשנגן קלרינט הצטרף לחבריו המתופפים המופלאים.



ואז כשכל האלים מונחים על האפיריונים עם השמשיות, הם התקדמו והסתובבו לכיוון הכניסה למקדש עצמו, וההמונים הצטופפו יותר ויותר כי חלק רצו לעמוד בכניסה למקדש ולצפות באפיריונים, וחלק רצו ללוות אותם בסיבוב שעמדו לעשות סביב המקדש. היה באמת צפוף והשוטרים דחפו את כולם לתוך המקדש, ואנחנו כבר ידענו שלא נוכל להיכנס למקדש, כי קצת קודם לפני שהאלים הורדו ניסינו, והתבקשנו לצאת על ידי סדרן במדים אדיב אך תקיף. החלטנו לצאת מהחצר ולוותר על הסוף, והלכנו נגד הזרם מחזיקים אחד בשני כדי לא ללכת לאיבוד בהמון.
עם כל הצפיפות לא הרגשנו שום סכנה, אנשים לא נלחמו ולא התנגדו לזרם האנושי וכולם חייכו והיו שלווים מאוד.
יצאנו לכביש ומיד לקחנו טוקטוק למלון, וסיפרנו נרגשים לבעל המלון על החוויה המופלאה שעברנו. כל האירוע היה מלא שימחה וגאווה והמון אמונה תמימה ודבקות במסורת, אבל לא הייתה שם אלימות או קיצוניות. רק קבוצה קטנה של צעירים לבושים סרונגים כתומים, שרקדו בהתלהבות וכמה מהם היכו את עצמם במין שוטים עשויים צמחים שלא הכאיבו במיוחד, היו יוצאי הדופן שלא איפיינו את החגיגה העממית.
למרות המלחמה הקשה שעברה המדינה הזאת עם הנמרים הטמיליים שגרמה אבדות והרס לשני הצדדים, הפיוס בין הסינגהילים והטמילים נראה אמיתי, וכולם מעוניינים בשלום ובבנייה של המדינה שפיתוחה התעכב בגלל הסכסוך. הפסטיבל הטמילי הזה והמשטרה שעזרה מאוד בארגון, והאנשים מכל הדתות, בודהיסטים, מוסלמים ונוצרים שגילו שימחה וגאווה מקומית על היופי של המרכבות והמקדש, מעורר תקווה ומעיד על השינוי שסרי לנקה עוברת.
למחרת נסענו באוטובוס לאנוראדאפורה, (לקח לי כמה ימים ללמוד את השם, אבל עכשיו הוא שגור על פי ואני אפילו מתקנת לפעמים את אפי, שבדרך כלל קולט את השמות הבלתי אפשריים מהר ממני) עוד בירה עתיקה של סרילנקה, עתיקה יותר מקנדי, ויש בה הרבה מאוד שרידים של המקדשים והמנזרים הענקיים שהיו בה. זו אחת משלושת ערי ״המשולש התרבותי״ שכולל גם את דאמבולה שבה כבר היינו ועוד עיר שוויתרנו עליה כי היא דומה מאוד לאנוראדאפורה.
הנסיעה הייתה נוחה וקצרה, וכשהגענו לעיר ועצרנו בתחנת אוטובוסים גדולה, שאלנו את הכרטיסן אם זה המקום בו אנחנו צריכים לרדת, והוא לא כל כך ידע לענות. עמדנו על המדרגות של האוטובוס והתלבטנו. אפי אמר שהוא חושב שאנחנו צריכים להמשיך ולרדת בתחנה הבאה, הקרובה יותר לעתיקות ולכן גם למלון. ואז נדחף לשיחה נהג טוקטוק גדול קומה ושערו הארוך אסוף בקוקו מעל ראשו, וצעק ודיבר בסמכותיות אל הכרטיסן שאנחנו צריכים לרדת עכשיו, והכרטיסן המסכן התחיל להוריד את החפצים שלנו, למרות שאמרנו לו שאם הוא ממשיך הלאה אנחנו צריכים לנסוע אתו. ירדנו ונהג הטוקטוק ראה את הכתובת ואמר מיד, זה רחוק מאוד, ארבעה קילומטרים, ארבע מאות רופי, וחיוך של שביעות רצון על פניו, כמו דייג המחייך בסיפוק כשהוא מעלה שני דגים לבנים שמנמנים וזקנים בחכתו... אפי צלצל למלון ושאל כמה צריכה לעלות נסיעה כזאת, ונענה שרק שלוש מאות חמישים.
לא הייתה לנו ברירה ונסענו למלון, בניין לבן גדול בחיק כל הירק סביבו, ובחור צעיר ומלא מרץ מנהל אותו. מיד אמרנו לו שאנחנו רוצים שני לילות כי ראינו שיש המון מה לראות בעתיקות ובמקדשים. אחרי התייעצות עם הבעלים הודיע לנו, שהחדר הזול שהזמנו תפוס למחרת ולכן יעשה לנו ׳ג׳סטה׳ ויתן לנו חדר יקר יותר אבל טוב יותר גם בלילה הראשון במחיר הזול. כמובן שלא קנינו את הסיפור, אבל הוא היה חביב והחדר ממש נפלא, חדש, גדול, מסודר עם מרפסת קטנה ושירותים חדשים ויפים,(רק שהארכיטקט שתכנן אותם שם את המקלחת מיד אחרי הכיור ואת האסלה, אחריה, בקצה החדר, כך שהמים מהמקלחת התפזרו על הרצפה ליד האסלה וליד הכיור) נחנו קצת וכשהתחלנו להרגיש רעב, ירדנו לשאול אם יש להם משהו קל לאכול. הם המליצו לצאת לכביש הראשי בו יש המון מזללות וקיוסקים קטנים.
שכרנו מהם שני זוגות אופניים ויצאנו לכיוון העתיקות, במטרה לאכול, ואז לרכוב לאזור העתיקות ולראות שני מקדשים שאינם כלולים בכרטיס הגדול, ואת השאר לראות למחרת.
אכלנו כמה מאפים ושתינו, ועלינו על האופניים נעזרים במפה שקיבלנו במלון ובאנשים ושוטרים ששמחו לעזור. הדרך הייתה נעימה, רובה בירידה ובמישור ורק קטעים מעטים בעלייה מתונה מאוד. למרות החום והלחות נשבה רוח ולא היה קשה.
המקדש הראשון היה בנוי על סלע בזלת ענקי, ואפשר  היה לעלות על הסלע ולהשקיף על הסביבה היפה. היו שם גם שני חדרים גדולים שבאחד מהם היו שרידים עתיקים וכותרות עמודים וכיסא מלכות, ובשני היה פסל בודהה שוכב בצבעים הינדיים טיפוסיים, כלומר אדום וירוק ילדותי. הסלע היה באמת עצום ויצר מין מערה בתוכו והנוף מסביב היה ירוק משובץ במקדשים העתיקים ובסטופות של ׳קרית העתיקות׳ הגדולה של אנוראדאפורה.
היו שם עולי רגל לבושים לבן ומחזיקים מנחות ופרחי לוטוס, ואסור היה להיכנס למתחם עם נעליים או כובע, כמו במקדשים פעילים. אחרי הטיפוס נחנו קצת במרפסת מכוסה המיועדת לעולי הרגל, וראינו שורת תלמידות בתלבושת הלבנה והצמות הקלועות וקשורות בסרטים לבנים, ואחריהם שורת תלמידים לבושים לבן, כולם הולכים בזוגות ומתנהגים למופת, אם כי מגניבים חיוכים ביישנים אלינו ומנופפים בתגובה לנפנוף שלנו.










משם רכבנו למקדש גדול יותר ומפורסם יותר, המהבודי ביהארה, ונזכרתי שיש לי גרביים בתיק ויכולתי ללכת יותר בנוחיות על האדמה שהייתה מכוסה חול גס עם אבנים קטנות והרצפה שהייתה חמה מאוד בחוץ.
בדרך עצרנו בעוד מקדש עם בודהה גדול, וראינו שם קבוצת נשים לבושות לבן, עומדות ומחכות, ואז הן נעמדו בשורה ארוכה, אוחזות בידיהן מנחות פרחים או חבילות גדולות עטופות צלופן, והגבר שהלך בראש הנחה אותן לדקלם משהו, וכך יצאו לכביש מדקלמות בשורה ארוכה מאוד, ועד מהרה הגיעו להתפצלות למקדש המהבודי שאליה הגענו גם אנחנו באופניים.


בכניסה בדקה אותי שוטרת, שהחליטה שמכנסי השלושת רבעי ההדוקים שלי מגרים מדי, ונתנה לי בד לבן לכסות אותם במין חצאית מאולתרת. כאן המקום לתופעה שראינו כבר בקמבודיה ולא זכרנו אותה ממקדשים בודהיסטים בהודו בבורמה. הגבלות הלבוש לגברים ולנשים בכניסה די חמורות: הכתפיים חייבות להיות מכוסות והמכנסיים (גם של הגברים!) צריכים להיות לא קצרים מהברך. חוץ מזה דורשים, במיוחד מהזרים, להוריד את הנעליים כבר בכניסה למתחם שלפעמים הוא גדול מאוד וצריך ללכת בחום הגדול על רצפת אבן או בטון מאוד חמה, וחוץ ממקום אחד לא היה שטיח שאפשר ללכת עליו במקום על הרצפה הלוהטת. מה גם שאת הכובעים צריך להסיר כבר בחוץ, ואין להשתמש במטריות גם מחוץ למקדשים העתיקים או הסטופות העתיקות. במקום אחד זה הרגיז אותנו, כי ראינו שני נזירים מקיפים את הסטופה החומה העתיקה כשמטריה פתוחה בידם. אפי כעס על המשגיח והראה לו את הנזירים הולכים עם המטריה, והוא ענה: טוב, אלה נזירים...
התופעה הזאת אינה מובנת לי כל כך, ואולי זה קשור למתיחות בין דתית בסרילנקה, או שזוהי הקצנה של הממסד כשהשינויים בחיים המודרניים מאיימים על המסורת. אינני יודעת, וזה היה כל כך מנוגד לבודהיזם שאני מכירה שהחמלה אצלו היא הדבר החשוב ביותר בצד הלימוד והתרגול.


בתוך המקדש היו הרבה מאוד עולי רגל, נשים בלבן ישבו על הרצפה ליד הכניסה, והקשיבו לנזיר שקרא משהו כשהן מחזיקות בידיהן חוטים לבנים שנקשרו לבקבוקים גדולים שהיו לידו. בתוך המקדש היו אנשים שהניחו מנחות פרחים ליד פסל הבודהה ובמקומות אחרים, ועמדו בשקט כשכפות ידיהם צמודות. קבוצה של נשים ישבה מחוץ למקדש ושרה המנוני תפילה מתוך דפים שהחזיקו בידיהן. הייתה שם אווירה של קדושה ואמונה תמימה ופרחי הלוטוס הרבים שהונחו כמנחות בכל מקום הוסיפו יופי קסום למקדש.






מחוץ לחצר המקדש נראתה סטופה לבנה ענקית ששדירה גדולה הוליכה לכיוון שלה, והצטרפנו לעולי הרגל שהלכו בשדירה.
אבל הסטופה הענקית הייתה סגורה, ואפשר היה רק לצלם אותה מרחוק. לכן התחלנו לחזור לכניסה בה השארנו את האופניים ליד השוטר. כבר היה אחרי חמש וידעתי שבשש יהיה חושך, ולא הייתי כל כך שקטה לגבי רכיבה על אופניים בחושך, אף על פי שהיו להם פנסים. אבל הדרך לשם הייתה קלה ומהירה, וקיוויתי שכך יהיה גם בדרך חזרה.
הכל היה בסדר, לא הייתה תנועה חזקה ונסענו במהירות, וכשהגענו לצומת עצר אותנו זקן לבוש מדים של סדרן והתחיל שאול אותנו בלי שנראה שהוא יודע אנגלית, לאן אתם צריכים, צומת ג׳אפנה, לשם.. לא הקשבנו והמשכנו לרכוב קדימה מבלי לחשוב.
המשכנו לרכוב והתחיל להחשיך, אפי דהר קדימה ולא ראיתי אותו כי הדרך התפתלה מאוד, ורק אחרי רכיבה מאומצת בעליה כששריר ברגל שלי נתפס ועליתי ברגל מחזיקה באופניים, מצאתי אותו ליד שתי בריכות עתיקות מלאות מים, ה twin pools שזכרנו מהמדריך, ובפירוש לא היינו לידן בדרך לשם. עכשיו כבר היה כמעט חושך והתחלנו שאול אנשים איך להגיע לצומת ג׳אפנה, וכולם חזרו על אותה תשובה או תנועת יד לכיוון שממנו באנו, כלומר, חזרו למקום ממנו באתם, ואחד אמר אפילו שני קילומטרים ליתר חיזוק.
לא הייתה ברירה וחזרנו למקום בו הייתה הצומת והפעם הסתכלנו היטב, ורכבנו לכיוון הנכון. בעלייה שוב נתפס לי השריר ברגל ואת סוף הדרך עשינו ברגל, מחזיקים את האופניים ביד. בכביש החשוך עברו כל הזמן מכוניות וטוקטוקים שצפרו להודיע על התקרבותם, אך אני הייתי כל כך עייפה ומבוהלת שפירשתי את הצפצופים כאיום נסתר: זהירות, אנחנו דורסים אותך...
תוך כדי ההליכה האיטית הזאת החלטנו בלי היסוס, שלמחרת לא נשכור שוב אופניים, וניקח טוקטוק לחצי יום שיביא אותנו לכל העתיקות והמוזיאונים. בדרך ראינו טוקטוק ושאלנו כמה יעלה חצי יום כזה והתברר לנו שלא הרבה יותר מאשר לשכור שני זוגות אופניים ליום שלם. מיד קבענו אתו וכשאמר שאחיו, שעמד לידו בלי להבין מלה בשיחה והודה שאינו מדבר אנגלית, הוא שיבוא עם הטוקטוק, לא הסכמנו והוא נכנע ואמר שיבוא בעצמו.
ארוחת הערב הוגשה לנו על המדשאה הירוקה שליד המלון, והייתה פשוט נפלאה וענקית, והוספנו לה גם קינוח לאות התלהבות ואמון ביכולת הקולינרית של אנשי המלון הצעירים והנחמדים.

במקום דובר האנגלית שאתו דיברנו בערב, הופיע בבוקר אחד הגברתנים שעמדו לידו וידע רק להגיד שזה עולה הרבה יותר ממה שסיכמנו. שלחנו אותו בבושת פנים למרות שחזר למחיר המקורי, והסברנו שאנחנו לא מחבבים רמאים. המנהל הצעיר ומקסים של המלון צלצל והזמין לנו טוקטוק אחר, שהגיע תוך חמש דקות, ויצאנו לדרך. התחלנו בתחנת הרכבת הקרובה, שם קנינו כרטיסים לרכבת לג׳אפנה למחרת בבוקר, ואז המשכנו ל״קרית העתיקות״ והסברנו לו מה כבר ראינו יום קודם.
קנינו כרטיס לכל המקדשים והמוזיאונים ויצאנו לעבר הסטופה העתיקה החומה, שנחשבת לגדולה בעולם, ונמצאת בלב מתחם עצום ובו המון שרידי מנזרים ודרכי אבנים הסלולות ביניהם, שאיכסנו כעשרת אלפים נזירים בתקופת השיא של המלכות הבודהיסטית בסרילנקה. קשה לתאר את הגודל של המתחם והסטופה שסובבנו יחפים כי היא נחשבת מקדש פעיל, ואכן ראינו שם משפחה עומדת ומתפללת בשקט. גם כשעלינו על הטוקטוק והמשכנו לנסוע ראינו שהמתחם עוד נמשך ונמשך עם המבנים ההרוסים שנשארו מהם רק הבסיסים.
היו עוד מקדשים, הסטופה העתיקה הראשונה בסרי לנקה, שנשארו ממנה רק עמודים שמסובבים סטופה לבנה שנראית חדשה, ועוד כמה אחרות, ועוד שני מוזיאונים בהם שוכנים ממצאים שנחשפו בחפירות שהתחילו הבריטים במאה התשע עשרה, ונמשכו על ידי מחלקת הארכיאולוגיה של מדינת סרילנקה אחרי העצמאות. הממצאים מרשימים ביופים, ואפשר לראות השפעות של יוון הקלסית ושל הודו על הפסלים והעיטורים.











מקדש אחד נקרא moonstone s, בגלל האבן המעוטרת בצורת חצי ירח ועליה בעלי חיים ופרחים והיא עתיקה מאוד, והייתה הראשונה שנמצאה כעדות לבודהיזם העתיק, ובעיר בכל מקום, מסעדה או חנות יש אבן כזאת המחקה אותה, כסמל חשוב של אנוראדאפורה.
ואז ביקשנו מהנהג לחזור ליד המקום בו היינו יום קודם, למקדש הבנוי על הסלע הענק, כי מולו, קצת הלאה בכביש יש מערות בתוך סלעים שחיו בהן נזירים. מנהל המלון הנמרץ שאל אותנו כשחזרנו יום קודם אם היינו שם והמליץ לעשות זאת למחרת. זה היה באמת מרשים: הסלעים הענקיים יצרו מבנים מעניינים ואפשר היה להשקיף על כל הסביבה הרחוקה שבתוכה בצבצו המקדשים הגדולים של ״קרית המקדשים״, והמערות הגדולות היו קרירות וחבויות בלב הסלעים.
לפני שחזרנו למלון ביקשנו ממנו להביא אותנו למסעדה שיש בה אוכל מערבי, וזו הייתה טעות. הוא הביא אותנו למלון שאני קוראת לו ״פאנסי שמאנסי״, והאוכל שם היה יקר ודי בינוני. חזרנו למלון, נחנו בחדר ופתאום המאוורר הפסיק לעבוד ולא היה חשמל. חשבנו שאולי הפקק קפץ והזעקנו את אנשי המלון, אבל הם לא מצאו שום דבר והתברר שזו הפסקת חשמל בכל האזור. פתחנו את החלונות ואת דלת הכניסה כדי שיהיה מעבר לרוח הנעימה שנשבה בקומה השנייה, וחיכינו. אבל הזמן עבר והחושך ירד והחשמל לא חזר. כבר התכוננו לעבור כך את הלילה, והתקלחנו עם הפנסים המופלאים שאנחנו לוקחים אתנו תמיד בתרמיל למקרה של חשיכה בדרך. העובדים נתנו לנו פנס גדול שהוא בעצם מנורה חזקה, ואז התברר לנו שבחלק מהמלון יש כבר חשמל מפני שהוא מחובר לחשמל דרך שני קווים, וקוו אחד חזר לפעול ושלנו עוד לא. ביקשנו לטעון את הטלפון ואת הבטרייה של המצלמה במשרד שבו כבר היה חשמל וכך הרגשנו מוכנים ללילה בלי חשמל.
הם היו ממש נחמדים ודאגו לנו, והביאו את ארוחת הערב למרפסת שלנו, והאוכל היה כמו בערב הקודם, נפלא, ולפי בקשתנו פחות חריף. תוך כדי הארוחה חזר החשמל גם לחדרנו, והכל נראה אחרת.
למחרת נסענו לתחנת הרכבת היפה והנקייה, ועלינו על קרון המחלקה הראשונה שבו היה מיזוג אוויר ומקומות מסומנים. הייתה שם אפילו טלוויזיה שבה הוקרן סרט מקומי עליז בנוסח בוליווד אבל בלי קול...
כשחיכינו בתחנה פגשנו זוג צרפתי צעיר שנסע כמונו מסביב לעולם, אבל רק בחברות low cost שתפרה להם חברה שמתמחה בזה. הם היו בקנדה ובארה״ב ובמקסיקו, ואחר כך בניו זילנד ובאוסטרליה, ואז בתאילנד ובלאוס. הם היו מאוד נחמדים וסיפרו שהם ממשיכים אחרי סרילנקה למלזיה ולאינדונזיה ואולי לעוד מקומות שאני לא זוכרת. הם כבר עברו יותר מחצי שנה מהשנה שהקציבו לעצמם כשנת שבתון, חופשה שצרפת מאפשרת לכל עובד. (!!!). ליד המלון היה שדה אורז ופועלים התחילו בקציר.





 הנסיעה ברכבת לג'אפנה הייתה קצרה ונעימה, הנוף הכפרי הירוק ותחנות הרכבת הגדולות והנקיות שבהן עצרנו, או שעברנו לידן, היו מראה משובב נפש.
כשהתקרבנו לג׳אפנה ראינו בריכות מלח ענקיות ונסענו לאורך החוף. הגענו לג׳אפנה חצי שעה לפני הזמן בו נקב הפקיד ברכבת ומיהרנו לאסוף את התיקים ולחפש טוקטוק למלון שהזמנו. lotus inn נראה נחמד, בתוך חצר ירוקה וליד מסעדה צמחונית עם אוכל מקומי שהטריפאדווייזר המליץ עליה. החדר היה בסיסי אבל סביר ואפילו הייתה בו טלוויזיה עם תחנות באנגלית! אבל מיד ראינו שהתקשורת, כמו שהוזהרנו במדריך, תהיה בעיה. העובדים לא דיברו כמעט אבל הבינו משהו, והבוס, שרשם אותנו במחברת הגדולה עם מספר הפספורט ביקש הדפסה של אישור ההזמנה שעשינו באגודה, אתר ההזמנות בו השתמשנו הרבה בטיול... אפי שאל אותו אם יש לו מדפסת והוא ענה שאין, אז אפי אמר לו גם לי אין מדפסת, אבל הראה לו את האישור בטלפון ושלח לו אותו באימייל.
זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו עם ג׳אפנה, העיר המרכזית של אזור הצפון שבו התחוללה המלחמה עם הנמרים הטמילים במשך כעשרים וחמש שנים. השנים המעטות (שבע בלבד) שעברו מאז שנחתם הסכם השלום לא הספיקו לשקם את האזור, וזה ניכר בעיקר בתשתיות ובטכנולוגיה, מה גם שהאזור נפתח לתיירות רק לפני שנים ספורות ואין בו מספיק שירותים כמו במקומות האחרים בסרילנקה בהם היינו.
קשיי התקשורת והמראה ״ההודי״ של העיר, ( עם כי הודו נקייה, יש לומר!) קצת דיכאו אותי וגם שוב הייתי מצוננת, ופחדתי מהתקף סינוסיטיס נוסף. אכלנו צהריים במסעדה ליד המלון, כשהתקשורת נעשית בידיים ובהצבעה על הסירים, נחנו, והחלטנו לצאת אחרי הצהריים למקומות המומלצים שאפשר להגיע אליהם בטוקטוק.
בעל המלון הזמין טוקטוק וביקשנו ממנו להגיע למבצר כלומר forte והוא לא הבין. ניסינו להסביר והוא לא הבין. אפי הראה לו בטלפון מפה עם סימון של המבצר והוא לא הבין. ואז, בהברקה גאונית, אפי נזכר שבטריפאדווייזר יש תמונות של המבצר והראה לו, והוא חייך ועיניו אורו ואמר: פורטה, כלומר forte עם דגש על הe בסוף המלה... הוא צחק והוקל לשני הצדדים בהתנגשות הלשונית והתרבותית הקטנה הזאת.
המבצר שההולנדים סיימו את בנייתו שנתיים לפני שנכנעו לבריטים בלי אף ירייה, נמצא על שפת הים, ומזכיר קצת את חומות עכו, אבל הוא מוזנח מאוד וחוץ ממוזיאון קטן של תמונות מבצרים הולנדים נוספים בפרובינציה הצפונית, אין הרבה מה לראות.




כשעמדנו על החומות ראינו מרחוק סירות דייגים ומשהו שנראה כמו מסגד עם כיפות כחולות, לאורך החוף היו בתים קטנים והחלטנו ללכת לכיוון הנמל. למרות החום הכבד היה נעים ללכת בזכות הרוח הנעימה שנשבה מן הים. הבתים הקטנים היו בחלקם הרוסים כתוצאה מהפגזות, וחלקם שוקמו והיו כאלה שנראו מטופחים ומוחזקים היטב.
בצד של הים היו כמה בסיסים של הצבא, כמו בכל מקום בסרילנקה וגם בקמבודיה ובמקסיקו, המתחמים הצבאיים נראים עשירים הרבה יותר מסביבתם. גדרות אבן מעוצבות או גדרות המעוטרות בענפי דקלים שראינו בג׳אפנה, ושוטר מצוחצח בפתח, סמל השלטון ובמקרה של ג׳פנה, סמל השלטון השנוא.
התקרבנו לנמל וראינו המון סירות דייגים, רובן בלי מנוע ובלי מפרש, ודייגים מקבעים את הספינה במים בעזרת קורת עץ גדולה שהם תוקעים מתחתיה. המים במפרץ מאוד רדודים, כי כל האזור בין היבשה והאיים שלידו והודו שמצפון, היו מחוברים פעם והים כיסה את החיבור. לכן אין שם מים עמוקים וזה לא יכול להיות נמל לספינות גדולות.
ראינו דייג עוצר את הקטנוע שלו, ומוריד מקופסא גדולה שלושה catfish  גדולים, הוא חייך כשאפי צילם ועמד וחיכה עם הדג הגדול בסבלנות ובגאווה. התקרבנו למה שחשבנו שהוא מסגד כחול, והתברר שזו כנסייה יפה, ממש על שפת המים. אחר כך ראינו עוד כנסיות אבל לא ראינו מקדשים. ראינו עוד דייגים מתקנים את הרשתות הגדולות אבל הבנו שזו אינה השעה בה הם חוזרים מן הים, והחלטנו להתקדם לכיוון הטוקטוקים ולנסוע למקדש הגדול בעיר, שהוא אחת האטרקציות המרכזיות בה.














ראינו טוקטוק עומד ליד בית ושאלנו את הילדים, ומיד יצא בחור צעיר ושמח לנסיעה בלתי צפויה, ורק נכנס להתלבש. לידינו הייתה מין סוכה עם גג קש והרבה נשים ישבו שם על כיסאות פלסטיק. שאלנו מה זה, ונענינו במלה טמילית שלא הבנו. ואז הסבירו בתנועות ידיים ובמלה morte שממנה הבנו שזו סוכת אבלים, אף על פי שאף אחד לא היה לבוש לבן, צבע האבל.
הטוקטוק יצא לכיוון המקדש והשאלות הרגילות: where from אה, israel, וחיוך ולפעמים הערה על המלחמה או סימן יריה ביד... אבל בצומת עם הכביש הראשי הטוקטוק נעצר, והנהג ירד למלא דלק מבקבוק פלסטי שהיה לו מאחור, וניסה להדליק את הרכב שוב ושוב, ואם זאת הייתי אני, אפי היה אומר לי: את מציפה את המנוע... אבל נהגנו המשיך והמשיך, עד שהתחלנו לרדת מהטוקטוק, ואז המנוע הרעים ויצאנו לדרך. ראינו בדרך כמה כנסיות וכמה מקדשים והגענו למקדש הגדול.
המראה באמת היה מרשים מאוד. המקדש בנוי בתוך חצר ענקית, ומארבע צדדיו יש מגדלים גבוהים עם פסלים צבעוניים קטנים כמו במאדוראי בדרום הודו, אך שאר המבנה הענקי בצבע זהב, והפסלים והתבליטים גדולים יותר ופשוטים. נכנסנו והורדנו נעליים וכובעים כמו שאנחנו רגילים בכל המקדשים, אבל בתוך המקדש סימנו לנו בבהילות, שאפי צריך להוריד את החולצה. אחרי הבדיקות ומדידת אורך השרוולים והמכנסיים במקדשים הבודהיסטים, הייתה זו הפתעה מרנינה לפשוט את החולצה ולעמוד בחזה חשוף כמו שאר הגברים במקדש. אפי המזיע תמיד ובוודאי בחום הכבד בג׳אפנה, ציית בהתלהבות...



שוטטנו במקדש וראינו את הציורים הענקיים בצבעים ההינדיים הרגילים, אדום, ירוק, לבן אבל הגודל העצום שיווה הוד והדר למקדש, וכמובן הניקיון המוחלט שכמוהו לא זכור לי במקדשים ההינדים בהודו. קבוצת אנשים בסרונג לבן עמדה מול כל אחד מהמגדלים הצבעוניים כשכפות ידיהם צמודות מעל הראש והשתהו כך כשהם מרוכזים ודוממים.
במרכז המקדש היה קיטון שכולם התאספו סביבו, וראינו שמוציאים משם אלה בצבע כסף, מקושטת בפרחים ונישאת לכיוון האנשים, שמיד התייצבו מאחוריה בשורות ארוכות של גברים ונשים, פחות או יותר, וצעדו מסביב לקיטון כשתזמורת מלווה אותם.
היו שם המון אמהות עם ילדים, צעירים שנראה שחזרו מהעבודה ונכנסו לטקס לפני שהגיעו הבייתה, וכמובן מבוגרים וזקנים שנראה כי המקדש מהווה מקום בילוי רוחני וחברתי עבורם.
שבענו טקסיות ויצאנו מהמקדש, שכיתות שלמות של תלמידים במדים הלבנים נכנסו אליו ביחד, כמו שהולכים בטיול שנתי, אך לא נראה שהגיעו עם מורים או מלווים מבוגרים.
חיפשנו סוכנות נסיעות, כמו שמצאנו בכל מקום בו היינו עד עכשיו, כדי לשמוע הצעה למכונית עם נהג שתיקח אותנו למקומות הרחוקים יותר למחרת. אבל לא ראינו כלום, וזה הוסיף לתחושת הבדידות שלי ולדיכאון הקל, כאילו אנחנו לבד ומוקפים באנשים זרים שאינם מבינים אותנו ומסתכלים בנו בסקרנות.
הלכנו לכיוון שנראה יותר מודרני וחיפשנו גם מקום לאכול, אף על פי שלא היינו רעבים כל כך, אבל ידענו שכשנחזור למלון נצטרך לאכול במסעדה שלידו, ונדמה היה לנו שמיצינו את מלאי המנות שלהם... ראינו שלט גדול של גלידריה ועוד אחד, ולא רחוק ממנו עוד שלט יותר גדול, של גלידריה שאת שמה ראינו בטריפאדווייזר, ריו. החלטנו ללכת לשם ולבדוק את תוצרתם, אחרי הגלידות שטעמנו במלונות והיו קצת שונות מהגלידות המערביות שלנו, או יותר נכון הזכירו את הגלידות הצמחיות עם הצבעים המלאכותיים בארץ בשנות השישים, שעליהן גדלנו.
ובאמת, זה היה מקום ברמה, הציעו כל מיני סוגים של sunday, עם פירות (כלומר צבוע בצבעי פירות) ועם אגוזים ורגיל ומיוחד ענק וכו׳. היו שם גם ממתקים מקומיים ואפי ניסה אחד. ישבנו ונהנינו מהסאנדיי שהיה כמובן צמחי, אבל היה מוזר למצוא בעיר כל כך טמילית ולא מערבית מקום כזה, למעשה שלושה אחד ליד השני, והמון אנשים יושבים ונהנים מהגלידה.
בכל זאת נכנסנו לדוכן עם בצקים מקומיים שעושים על גריל או מטוגנים, שהם הדבר הקרוב ביותר ללחם וקנינו שניים לאחר כך, עם כל הרטבים החריפים שזרקנו ישר לפח. חזרנו למלון בטוקטוק שכמעט איבד את דרכו עד שאילצנו אותו לשאול מישהו, וקבענו עם בעל המלון שאנחנו רוצים לדבר עם הנהג שלו לפני שניסע.
ואכן, כעבור כשעה הגיע הנהג שהפתיע אותנו באנגלית השוטפת שלו עד שכמעט נפלנו על צווארו בהכרת תודה...
קבענו לנסוע אתו לאי הראשון והשני, ולעלות למעבורת שתוביל אותנו לאי השלישי, שבו נמצא מקדש בודהיסטי גדול ומקדש הינדי גדול עוד יותר לידו. אמרנו לבעל המלון שאנחנו רוצים ארוחת בוקר מערבית, עם ביצה וטוסט ולא ארוחה סרילנקאיות מסורתית במסעדה שליד. הוא התנגד, ואפילו אמר שצמחונים לא אוכלים ביצים, אבל לבסוף נכנע ואמר שיעשה לנו במיוחד.
מאוחר יותר הייתה הפסקת חשמל, פתחנו את הדלת למרפסת ואת החלונות, הארנו את החדר בנר שנתנו לנו אחרי שביקשנו עזרה, וקיווינו שהסיוט ייגמר בקרוב. התקלחנו שוב עם הפנס וניסינו לא לזוז ככל האפשר כדי לא להתחמם.. לבסוף חזר החשמל ואפשר היה ללכת לישון בשקט, כי למחרת קבענו עם הנהג מוקדם.
הנהג הגיע עוד לפני שאכלנו, (חביתה ולחם לבן מעולה שכמוהו לא אכלנו בסרילנקה, הכל הגיעה בשקיות פלסטיק על אופניים ממסעדה עלומה) ודיבר בינתיים עם תייר לבן, שהמכונית שלו התקלקלה והוא חיפש מכונאי. התייר, צרפתי שאשתו מלוכסנת עיניים, מטייל בסרילנקה במכונית קטנה וזה באמת מעשה אמיץ, בהתחשב בסגנון הנהיגה הפרוע והלא צפוי של הנהגים המקומיים. הנהג הוביל אותנו קודם כל לתחנת הרכבת כדי שנקנה כרטיסים למחרת לאנוראדאפורה, לרכבת של הבוקר כבר לא היו כרטיסים אז קנינו לאחר הצהריים והזמנו מקום במלון הנחמד בו היינו ללילה אחד, כדי להמשיך משם לעיר נמל נחמדה בחוף המזרחי.
נסענו לאי הראשון והשני, ועברנו ליד ביצות קטנות ואגמים יותר גדולים עם המון ציפורים: חסידות, אנפות, קורמורנים, אייביסים, ועוד רבות שאיני זוכרת בכמויות עצומות ממש כמו בשמורת טבע. אבל האיים עצמם הרבה פחות ירוקים, ואי אפשר לגדל בהם כמעט כלום בגלל מי המלח שבאדמה, חוץ מדקלים שכנראה הצליחו להיקלט למרות זאת. אין שם שדות אורז, ובכלל האדמה איננה ירוקה כמו בכל המקומות בסרילנקה. באיים האלה ראינו הרבה מקדשים קטנים בסגנון של המקדשים הדרום הודיים, וגם כנסיות שנראה שבג׳אפנה הן נפוצות מאוד.







הגענו לנמל ממנו יוצאות הסירות לאי השלישי עם המקדשים. את הנמל מנהל חיל הים הסרילנקאי שיש לו יחידה קטנה עם סירות שם. החייל סידר את התור וספר בכל פעם כמה אנשים יוצאים לסירה, והשאר חיכו על הספסלים. היו שם עולי רגל מסרילנקה, טמילים ובודהיסטים, שאותם למדנו לזהות לפי החצאיות והחולצות הלבנות המסורתיות שהנשים לובשות כשהן באות למקדשים. שוחחנו עם זקן אחד שדיבר אנגלית די טובה, והוא סיפר שבא מקולומבו עם המשפחה שלו, ושלפני שפרש היה מנהל סוכנות מכירת קרקע ובתים.
סוף סוף הגיע תורנו להיכנס לסירה, וירדנו למין מכלאה עם ספסלים בצדדים ובמרכז, מכוסה בגג נמוך מעץ, וכולה  עשויה לוחות עץ שהחיבורים שלהם נראו די רופפים... היה צפוף ומחניק ואפילו הטמילית הצעירה שישבה מולי חייכה אלי ועשתה לי סימנים של ׳אין אוויר׳ ביתיים .



 לאחר כעשר דקות שנראו הרבה יותר ארוכות הגענו לאי. הסירה עצרה ליד המקדש הבודהיסטי, ואתנו ירדו רק עולי הרגל הבודהיסטים והשאר, שהיו הרוב, המשיכו בסירה למקדש ההינדי.
טוב, מה נאמר ומה נגיד, המקדש הבודהיסטי הזה לא היה מקדש מעניין או יפה במיוחד, ולא הצדיק את חמש מאות רופי,שזה כמעט ארבעה דולרים, שגבו מאתנו כזרים בכניסה...
המשכנו ברגל למקדש ההינדי הקרוב. ובאמת, זו הייתה האטרקציה האמיתית באי הזה. מגדל גבוה עם פסלים צבעוניים במיטב הסגנון של דרום הודו, המון ציורים יפים וצבעוניים על התקרה של מרפסת הכניסה הגדולה, והשיא: שני פילים ענקיים בולטים מהחומה משני צדי השער הגדול. ללא ספק מקדש מרשים, ושוב נפלנו על טקס עם תופים ומוזיקה הודית ברמקולים.









הלכנו לרציף הקרוב לחכות לסירה, ושם קיבלנו משום מה יחס של vip והוליכו אותנו ישירות לסירה במקום לחכות עם העם הפשוט בתור, ואפילו הושיבו אותנו על הגג בחרטום. זה באמת היה נעים מאוד, והתיישב לידינו הספן של הסירה, טמילי שעבד הרבה שנים על ספינה יוונית והיה בהרבה מקומות בעולם, ועכשיו הוא בג׳אפנה, והבן שלו בא לעזור לו בסופישבוע, כשהוא לא לומד בבית הספר.


צלצלנו לנהג והוא חזר ולקח אותנו חזרה לעיר, באותה הדרך (היחידה) שבה באנו, ושוב התפעלנו איך כל כך הרבה מקדשים צבעוניים קטנים שמורים היטב ומוחזקים באופן מושלם, במקום כל כך מסכן שאנשיו מתפרנסים רק מדייג ומדקלים. בדרך לעיר הנהג הציע שניסע לקברים עתיקים שנמצאים קרוב לעיר, והם מהווים תעלומה מדעית כי לא הצליחו לברר אם הם בודהיסטים או הינדים. כמובן שזה לא מעניין את שני הצדדים, וכך הבודהיסטים טוענים שאלה קברים בודהיסטים וההינדים שאלו קברים הינדיים...

זה היה מעניין לראות וראינו שם קבוצה שהקשיבה להסברים של קצין, שמן הסתם הוכיח להם שאלה קברים של בודהיסטים...
לסיום הסיור הנהג הביא אותנו למסעדה שאת שמה ראינו בטריפאדווייזר, מנגוס, ואכלנו שם ארוחה הודית טעימה מאוד, אף על פי שתפריט הצהריים שלהם כלל רק שלוש אפשרויות. שם ראינו עוד ארבעה תיירים מבוגרים מצפון אירופה, וזוג איטלקי, ואלה בנוסף לזוג הצרפתי הנחמד שנסע אתנו ברכבת היו כל התיירים שראינו בעיר...
חזרנו למלון, ונחנו עד הערב ואז אכלנו במסעדה שליד המלון, והצלחנו לאכול משהו שרצינו, אחרי שהביאו אותנו לסירים והראינו ביד.
בבוקר אחרנו לקום וארוחת הבוקר הגיעה למרפסת הסגורה שליד החדר כשאנחנו בסוף המדיטציה, אבל שוב התענגנו על קצת פינוק מערבי, שבמיוחד בבוקר כל כך מנחם... לפני היציאה לרכבת אכלנו צהריים במסעדה שליד המלון, והפעם בקשתנו לכף לא הובנה, ונאלצנו לאכול נודלס עם ירקות בידיים, ואני גאה לספר שעמדנו במשימה די בהצלחה, בכל אופן לא הפלנו אטריות על עצמנו או על הרצפה.
רק באחת יצאנו לתחנת הרכבת ושוב התחנה היפה והנקייה, והרכבת המצוחצחת והמצוידת, תענוג של נסיעה. חזרנו למלון האהוב באנוראדאפורה וקיבלו אותנו בכבוד מלכים, נתנו לנו חדר ליד החדר בו היינו לפני ג׳אפנה, יותר קטן ויותר זול, אבל גם כן נפלא ומסודר ויפה וחדש, וארוחת ערב על הדשא, טעימה להפליא... וארוחת בוקר מפנקת גם על הדשא עם הציפורים ושדות האורז הקצורים מולנו.
בבוקר שמענו שירה שנשמעה כמו תפילה,ושאלנו את איש המלון הנחמד מה זה, והוא הסביר שליד המלון יש בית ספר בשיטת מונטוסורי, שאת הילדים שלו ראינו משחקים בחצר. אחרי הארוחה ניגשנו לבית הקטן עם החצר הנקייה, בה היו מתקני משחקים צבעוניים. המורה נפנפה לנו והזמינה אותנו להיכנס. היו שם שמונה ילדים בני חמש, בתלבושת אחידה של חולצות כתומות ומכנסיים כחולים, שולחנות וכיסאות קטנים, לוח, והמון תמונות ואותיות צבעוניות שקישטו את הקירות. המורה הסבירה שיש בכיתה עשרה תלמידים ושניים לא הגיעו, ושכל אחד משלם 800 רופי לחודש. האנגלית שלה לא הייתה מרשימה, ואינני יודעת כמה היא לימדה אותם את השפה.




נפרדנו מהילדים המתוקים והמנומסים מאוד, וחזרנו לחדר עד שהגיע הזמן לנסוע עם הטוקטוק לתחנת האוטובוסים שממנה הגענו לעיר לפני כמה ימים. מכיוון שהאוטובוס מגיע כשעה לפני הנסיעה המליצו לנו להגיע מוקדם ולתפוס מקום ישיבה.
באמת הגענו מוקדם וחיכינו עד שהאוטובוס הגיע, ואז עלינו ותפסנו מקומות, ומיד אחרינו נכנסו לאוטובוס זוג גרמנים שנראו קרובים לגילנו. מיד נקשרה שיחה לבבית והם סיפרו שהם מטיילים תמיד לבד וכבר היו בהודו שמונה פעמים, וגם בסרילנקה הם כבר ותיקים, עד שהגיעה שעת הנסיעה פטפטנו והחלפנו חוויות על טיולים וארצות.
כל מי שאמרנו לו שאנחנו נוסעים לטריקומאלי אמר לנו שזו נסיעה ארוכה מאוד באוטובוס ואין רכבת, והאיש מהמלון אמר שבכלל עכשיו זאת לא העונה ויורד שם גשם. אבל אנחנו כבר מנוסים בעיצות שניתנות מתוך אג׳נדה, כלומר אם נחשוש מהנסיעה הקשה, ניקח מכונית והם יעזרו לנו ויקבלו גם כן משהו מהרווח. כמובן שהנהג של הוואן שלקח אותנו מהרכבת למלון היה זה שיכול להרוויח הכי הרבה מהחשש שלנו מהנסיעה...
אבל כמו בפעמים קודמות, הנסיעה הייתה נעימה וקצרה, כשעתיים וחצי, רוב הזמן בנסיעה וכמעט בלי עצירות ארוכות ורק מדי פעם האטה לאורך הדרך, ואז יורדים נוסעים ועולים אחרים.
מכיוון שהאזור המזרחי היה גם כן בשליטת הנמרים הטמילים במלחמה, יש בו נוכחות חזקה של צבא, עמדות ובסיס של חיל הים ליד העיר, וכמו בג׳אפנה, העיר פחות מפותחת וקצת מנומנמת וכך גם שירותי התיירות בחוף אופווואלי שבו הזמנו מלון.
כנראה היינו קצת לא מרוכזים כשהזמנו כי לא שמנו לב שאין במלון, שלא נמצא ממש על החוף, מיזוג אוויר והטמפרטורה הייתה שלושים ושלוש מעלות וההרגשה הייתה כארבעים ושלוש מעלות...(אחרי שכתבתי אפי תיקן אותי ומסתבר ששמנו לב, אבל משום מה חשבנו שלא יהיה כל כך חם, או שרצינו שלא יהיה חם...)
הבית הפשוט והחצר החשופה והמוזנחת הרתיעו קצת, והחדר היה קטן ומינימליסטי, עם מאוורר תקרה ומאוורר קטן על הקיר. הכל נראה בסדר ומיד התרעננו במקלחת וישבנו לנוח על המיטה. שני המאווררים עבדו במלוא הכוח, אבל אנחנו היינו רטובים מזיעה תוך זמן קצר למרות המקלחת הקרה. החדר היה כמו כבשן, כנראה שהחלון היחיד פנה לצד דרום וספג את כל החום בצהריים, והבית לא היה מוצל בכלל. לא הצלחנו לנוח ורק הזענו יותר ויותר, עד שהתייאשנו והחלטנו ללכת לחוף ולהתרענן שם.
קראנו לבעלת הבית שתראה לנו את הדרך לחוף, והיא הובילה אותנו דרך פתח בחומת בטון חשופה הפונה אל החצר העלובה של השכנים. הפתח היה מכוסה בדלת גדולה שהייתה מונחת על הקירות, ושהיה צריך להזיז אותה הצידה בכוח. מהשכנים הייתה יציאה לשביל עפר שהוביל אל החוף. שוב, כמו בג׳אפנה, אפשר היה למצוא הרבה דמיון להודו, בעזובה ובבתים הלא גמורים ולא מטויחים, עזים הסתובבו חופשיות בין הבתים, וממש על החוף היו ערימות אשפה שאיש לא אסף.
החוף היה גדול ורחב ונראה די שומם, בלי בתי קפה ומסעדות שבדרך כלל במקומות כאלה גולשים מעבר לתחום על החול הנקי. הים סער ולא נראו הרבה אנשים בתוכו, ועל החוף אפשר היה לראות דגלים אדומים, שחייל מחיל הים שעל הווסט שלו היה כתוב מציל, הציב על החוף. אך לא הייתה לו סוכת מציל ולא חסקה או משהו אחר שאתו יוכל להגיע לטובע ולהצילו.
התחלנו ללכת על החול וראינו שיש כמה מסעדות ובר שנראו די ריקות, ומלונות ומרכזי צלילה או סיורים בספינות למקומות קרובים. אבל הכל נראה די נטוש, ופה ושם ראינו תיירים או עובדים מקומיים. פגשנו את הגרמנים הנחמדים מהאוטובוס, שהמלון שלהם היה ממש ליד המלון שלנו, וגם להם לא היה מיזוג אבל הם לפחות שלמו כעשרים דולר ללילה ולא שלושים ואחת כמונו... בכל מקרה הם כבר התחייבו כשהזמינו באתר שגובה את התשלום בין אם מגיעים למלון או לא. הם ניחמו את עצמם בכך שהם מתכננים בכל חמשת הימים להיות כל הזמן בחוף או לנסוע לעיר.
אנחנו כבר הבנו שלא נישאר מעבר ללילה שעליו התחייבנו, וחיפשנו מלון על החוף. ראינו לוח שמנות כתובות עליו בגיר ליד מסעדה על החוף, שהיא גם גסטהאוז, ונכנסנו לשאול. הפנו אותנו פנימה למלון שנראה מטופח עם גינה יפה ועצים, ומבנה ארוך ובו חדרים ומרפסת משותפת. המנהל הראה לנו חדר קטן ונעים ובו מיזוג בשלושים ושניים דולר, ועוד חדר גדול יותר  בחלק המקורי של המלון שעלה הרבה יותר. למרות הפיתוי הסתפקנו בחדר הקטן שנראה בהחלט מספיק. אבל רצינו עוד לבדוק בטריפאדווייזר לפני שאנחנו מתחייבים.
חזרנו למלון, אבל החדר שלנו עדיין בער בחום וכבר אמרנו לבעלת הבית שחם לנו מדי, ולא נישאר עוד לילה. היא הייתה קצת עצובה ואמרה שהרי היה כתוב באתר ההזמנות שאין מיזוג, והסברנו לה שאין לנו טענות אבל לא נוכל להישאר יותר מלילה אחד. הזמנו ארוחת ערב וישבנו על המרפסת של הבית, צמודים למאוורר חזק מאוד כמו שנצמדים לתנור בחורף... לחדר אי אפשר היה להיכנס, ואפילו אפי, הקשוח בינינו בענייני חום, לא רצה להיכנס!
הארוחה הוגשה על המרפסת הקטנה, על שולחן מעץ, שנראה לא גמור ולא מהוקצע ומרחוק אפשר היה לחשוב שהוא מלוכלך. בעל הבית, צעיר עם שיער אסוף בקוקו מאחורי הראש, דיבר אתנו באנגלית טובה אבל גמגם, ומצד שני כשדיבר עם אשתו בסינהליזית לא גמגם.
שניהם היו נחמדים ודיברו טוב אנגלית. הם הגיעו מקולומבו לא מזמן ושכרו את הבית כדי להשכיר שני חדרים בתוכו. הוא עיתונאי ועושה סרטים דוקומנטריים שלא הצליח להתפרנס מעבודתו בקולומבו היקרה, וחושב להמשיך בכתיבה כפרילנס גם בטריקומאלי. כך שאלה צעדיהם הראשונים וזה מסביר את השגיאות הרבות שלהם בעיקר בתמחור, כי חדר כזה בסרילנקה לא צריך לעלות יותר מעשרים דולר, אם לא פחות מכך.
בכל הבית אמר שיוכל לבדוק בשבילנו מקום עם מיזוג שהוא מכיר. בינתיים אפי בדק את המלון שראינו בחוף והביקורות היו מצויינות. עד שהוגשה ארוחת הערב כבר הזמנו מקום, ובאי רצון חזרנו לחדר אחרי האוכל ואחרי ששתינו גם תה כדי למשוך את הזמן... החום בחדר היה עדיין בלתי נסבל והכנסנו את המאוורר החזק מהמרפסת, אבל עדיין היה חם. כל מיני חרקים קטנים ויתושים הסתובבו בחדר למרות שהיו שם רשתות צפופות בחלונות, והסדין היה מין שמיכה דקה אבל מבד גס עם בליטות וחוטים דוקרים שהציקו לי. (ממש הנסיכה על העדשה...) התקלחתי ונכנסתי כמעט רטובה למיטה ואיכשהו הצלחתי להירדם. אבל בלילה התעוררתי והרגשתי מזיעה ודביקה ושוב נשטפתי, אך ברגע שהייתי יבשה התחלתי להרגיש דביקה... בקיצור, לילה מהגיהנום!
אחרי ארוחת הבוקר על המרפסת הקטנטנה על שולחן העץ הלא מהוקצע הזמנו טוקטוק ועברנו למלון המקסים בו אנחנו שוהים עכשיו, ומשלמים כמעט אותו דבר כמו בחדר הלוהט בבית העגמומי בו היינו..
היום הזה היה תיקון ליום המתסכל שלפניו. הים היה עדיין די סוער אבל היה מאוד נעים לשכב על מיטת השיזוף מהעץ על מזרונים שהמלון סיפק, מוגנים מהשמש בגג קש מעוצב, כך שזו לא הייתה ממש מיטת שיזוף.
עשינו מדיטציה ואפי טבל בים הסוער, אכלנו ארוחה קלה על החוף וחזרנו לחדר לנוח במזגן עד שנהג הטוקטוק שלקח אותנו בבוקר למלון, הגיע לקחת אותנו לסיור בעיר טריקומאלי שקבענו אתו. ראינו את המבצר ההולנדי, שהתותחים שלו עדיין ניצבים לפני החומה, מכוונים לכיוון הים להגן מפני הצי הבריטי. באזור בו נסענו ליד החוף היו בעיקר סירות דייגים קטנות, וקצת דוברות וספינות משא, אבל לטריקומאלי יש נמל מים עמוקים שהיה פעם חשוב מאוד, עד שקולומבו הפכה לעיר הנמל החשובה.
כמובן שלחיל הים יש בסיס גדול וספינות וכמו בהרבה מקומות באזור המזרחי, אפשר לראות חיילים בכל מקום תיירותי, וסתם על יד הכביש בעמדה קטנה. גם בכניסה למקדש הגדול שנמצא גבוה על גבעה המשקיפה על העיר ועל הים, עמד חייל עם נשק, אם כי תמיד כשמחייכים אליהם הם מחייכים בחזרה אלינו, הלבנים... גם מתחת למקדש היה בסיס גדול מאוד של הצבא, והחצר המגודרת הכילה כמה עצי באניאן עצומים שהתפשטו הצידה ויצרו יער קטן משלהם.
בעלייה התלולה למקדש הנהג הסב את תשומת לבנו לכמה צבאים יפים שעמדו ממש מתחתינו, והסביר שאלה הצבאים של המקדש, ומאכילים אותם מהמנחות שמביאים למקדש, והם לא פוחדים מאנשים. הם היו יפים ושלווים והיו שם אמהות ועופרים חמודים.
המקדש באמת היה מופלא. מחוץ למקדש היה פסל ענק של שיווה בגובה של כעשרה מטרים עם כל הפרטים ובצבעים מיוחדים, קצת פסטליים ולא אדום ירוק לבן כמו במקדשים ההינדיים בהודו. הגג כולו מעוטר בפסלים הצבעוניים היפים בסגנון דרום הודו, וכיוון שהמקדש לא היה גבוה, אפשר היה לראות כל פרט בקלות ולהתמוגג מעושר הצבעים ופרטי הפרטים הקטנים. במקדש היה טקס בליווי תוף, ואנשים באו עם מנחות וישבו בריכוז כשכפות ידיהם צמודות. גם בתוך המקדש ראינו את הפסלים והציורים היפים, אבל שם אסור היה לצלם ותצטרכו להאמין שזה היה לא פחות יפה ממה שאפי צילם בחוץ.

























למעשה זה לא רק מקדש אלא מתחם גדול, המקיף את המקדש ובו עוד פינות ומערות בסלעי הבזלת שבהם נמצאים עוד פסלי אלים, ועצים קדושים שאנשים קושרים סרטים צבעוניים אל ענפיהם ותולים תיבות עץ קטנות שאמורות לעזור בבעיות של פריון.
הנהג, טמילי שמשפחתו נמצאת במטלה, הוביל אותנו לעוד מקדשים יפים מאוד, כולם פעילים ובכולם היו אנשים שהדליקו קטורת ונתנו מנחות, ואחד, שהצבעים שלו דהו והוא נראה אפור, היה מוקף בפיגומים לקראת צביעה בחוץ ובפנים.














הנהג הבטיח שלוש שעות סיור, (לא האמנו לו לרגע, אבל לא התווכחנו) וניסה לעניין אותנו בקניות או בהחלפת כסף, ואז הציע שיקח אותנו למעיינות חמים הנמצאים במרחק שמונה קילומטרים מהעיר. נסענו בכביש היוצא מהעיר והיה נעים להריח את השדות הירוקים של האורז ולראות את הבתים הכפריים הקטנים בין השדות והמטעים. המעיינות היו פשוט שבע בריכות קטנות מלאות מים, שכל אחד ששילם ונכנס, יכול היה לשאוב בדלי קטן ולשפוך על הרגליים, כמו שהנהג עשה לנו, או על הראש כמו שעשה לאפי, או על כל הגוף כמו הנשים המקומיות ששפכו דליים על גופן עם הבגדים שוב ושוב. המים היו צלולים וחמים בדרגות שונות ואפי נהנה מאוד מהמקלחת ראש שהוא עבר, והתבדח עם הנהג שעכשיו יהיה לו ראש צעיר...







חזרנו למלון כי התחיל להחשיך והנהג חשש שלא נהיה מרוצים מפני שלא עברו שלוש שעות, אז הרגענו אותו שנהנינו מאוד, נתנו לו טיפ בזכות ההסברים באנגלית והזמנו אותו לקחת אותנו לתחנת האוטובוס לקנדי כשניסע לשם, מחרתיים. ירדנו לחוף לראות אם יש עוד משהו מהשקיעה, וראינו דייגים סוחבים רשתות ענקיות לסירות שלידינו ומניחים אותן בתוכן, כנראה לקראת יציאה לים בלילה.




במלון היה כתוב שמי שרוצה לאכול rice curry , כלומר אורז מאודה והרבה צלחות קטנות ובהן כל מיני ירקות (או בשר או דגים) מבושלים בקארי, מאכל סרילנקאי טיפוסי שכבר אכלנו ונהנינו מאוד ממנו, צריך להודיע למטבח לפחות שעתיים קודם. לכן הודענו כבר כשהגענו, ובערב נהנינו מארוחה מדהימה, הטובה ביותר שאכלנו בסרילנקה אף על פי שכבר אכלנו פה אוכל טוב וגם את המנה הזאת!
עוד יום מהנה עבר בבטלה במקום הנחמד הזה, התחלתי לאהוב את הים הסוער ולהיכנס לתוכו מדי פעם ולהתרענן, ומצאתי שבחוף הנטוש יש איזשהו קסם, ובלי ספק נוח יותר, לשכב ולא להיות מוטרד כל הזמן מרוכלים ומציעי שירותים שונים.
האוטובוס לקאנדי יצא קצת לפני הזמן, וכשאני שאל את הנהג כמה זמן זה ייקח, הנהג אמר שזה יכול להיות חמש שעות. היציאה מטריקומאלי הייתה אטית מאוד, ורק כשהיינו ממש מחוץ לעיר התחלנו לדהור, ובאמת כמעט ולא לעצור ממש כמו שהבטיח לנו בעל המלון החביב. אבל היו כמה עצירות בלתי מובנות, והבעיה הגדולה שלנו כשהאוטובוס עומד, היא החום שמתגבר והזיעה שנשפכת, ואילו כאשר הוא נוסע במהירות רוח נעימה נכנסת מהחלונות הפתוחים ומייבשת את כל הזיעה שהרטיבה אותנו בעצירה...
ארבע שעות חלפו די בנעימות עם הפסקה של עשר דקות לשירותים במסעדה נקייה מאוד בכניסה לאחת הערים הסואנות בדרך. אבל אז התקרבנו לקאנדי, והתנועה בכביש התחילה להיות הרבה יותר צפופה, והנסיעה בתוך העיר הייתה בכלל זחילה מסויטת כשהחום והזיעה גורמים לי לרצות לרדת מהאוטובוס ולקחת טוקטוק למלון, שגם אם הוא רחוק, נגיע אליו יותר מהר עם הרכב הקטן הזה שחומק בזריזות בין כלי הרכב הגדולים שבכביש ועוקף את כולם בלי היסוס.
בכל זאת נשארנו על האוטובוס וירדנו רק כשראינו את האגם, מפני שזכרנו שבתיאור הרשמי בטריפאדווייזר כתבו שהוא ליד האגם. כמובן שהטוקטוקלמלון עלה יותר ממה שבעלת הבית אמרה שצריך לעלות, אבל הרבה פעמים כשאנחנו מגיעים למקום חדש אנחנו מרחמים על הנהג שצריך להעמיס את ארבעת התיקים הכבדים שלנו... המלון היה בעצם יותר homestay במובן המילולי, כלומר בית בן 150 שנה שנשאר כפי שהוא, והיה מעוצב כבית אנגלי ישן של תחילת המאה העשרים:

המון כורסאות וספות פרחוניות מפוארות, מנורות ״שאנדלייר״ גדולות, פינות ישיבה בסלון הגדול מסביב לפסנתר, ארונות ספרים גדושים, שטיחים רכים והמון המון תמונות בשחור לבן של המשפחה לדורותיה. זה היה באמת קצת כמו בסרט, והנכד של בעלת הבית קיבל אנו בחביבות והראה לנו את החדר, שגם הוא היה ביתי מאוד, עם שטיחים, ארון ספרים ומנורת קריאה בסגנון הקלאסי ליד המיטות.

אחרי מקלחת ומנוחה, יצאנו לעיר, בכוונה לקנות טאבלט מפני שהטאבלט של אפי הראה סימנים ברורים של גסיסה מהירה, ידענו שלא נהיה בעיר גדולה זמן רב, עד סיום החלק הראשון של הטיול בהודו, בצפון מזרח המדינה.
לא מצאנו את הטאבלט שאפי רצה בקניון המהודר, אבל אמרו לנו שיש חנות ברחוב הראשי שבה אפשר למצוא הכל, ואפילו כתבנו את שמה, ושם המסעדה שלידה היא נמצאת. מכיוון שהתחיל להיות מאוחר, החלטנו לעשות את זה למחרת, בין הפקדת הדרכון בבוקר בחברה שעושה ויזות להודו, ובין הוצאת הדרכון עם הויזה אחרי הצהריים.
ניסינו להגיע למסעדה שהטריפאדוויזר המליץ עליה, אבל גילינו משהו על קאנדי: מרכז העיר בנוי מסביב לאגם על הגבעות המקיפות אותו, והטיפוס על הגבעות האלה אינו קל מפני שהן תלולות, והכביש מתפתל מאוד והמכוניות והטוקטוקים מגיחים פתאום מאחורינו. המפה של הטריפאדוויזר גם כן הכזיבה ולא הובילה אותנו למקום, ולבסוף התייאשנו ולקחנו טוקטוק שניצל את המצב ולקח סכום מופרז, וירדנו למסעדה נחמדה ופשוטה שגם כן הומלצה באתר. אכלנו ונהנינו וחזרנו למלון, ושוב התבלבלנו בכיוונים סביב האגם והלכנו קצת יותר מדי, אבל הגענו לבסוף.
למחרת בבוקר בעלת המלון אמרה לנו בצער שהחדר שלנו שחשבנו להישאר בו עוד לילה, מוזמן והם טעו ואמרו לנו שנוכל להישאר, אך הם יפצו אותנו ויתנו לנו הסעה לחברה של הוויזות (די רחוק בקצה השני של העיר) ובחזרה וימצאו לנו מקום אצל שכן שלהם.
בארוחת הבוקר פגשנו זוג איטלקי מבוגר, שנמצאים במלון כבר חמישה ימים ואמרו שהם מרגישים בו כמו בבית ולא רוצים לעזוב... האישה הייתה בישראל ב1965 והייתה בהודו ובטיבט, כלומר בסין, כשעוד אפשר היה להיות בטיבט בלי אישורים מיוחדים. נראה שהיא הייתה הרפתקנית ומין היפית בצעירותה, ובעלה ממשיך אתה במסורת הטיולים המאתגרים, אם כי עכשיו ביותר נוחות וגם הם, כמונו, מבינים שזה הזמן שלנו לטיולים במזרח כי מאוחר יותר זה כבר יהיה קשה או בלתי אפשרי..
ארוחת הבוקר המצוינת עברה בשיחה נלהבת עם השניים האלה, והצטערנו שאנחנו עוזבים את המלון ולא נוכל להמשיך בה. להפתעתנו חיכה לנו בחוץ נהג במכונית פרטית מהודרת עם מיזוג אוויר, והוביל אותנו לחברת הוויזות וחיכה לנו שם. המסירה הייתה מהירה ובקבלה שנתנו לנו נכתב שנבוא אחרי הצהריים לקחת את הדרכון המוחתם.
עכשיו יכולנו להתפנות לבדיקת החדר אצל השכנים, בית בסימטא קרובה קצת יותר נמוך מעל האגם, והחדר הציעו לנו היה עם שירותים בחוץ ודי רחוק מהחדר, כשבעל הבית ראה שאנחנו לא מרוצים, מיד הציע חדר אחר, מתחת לכניסה שבו שירותים צמודים והוא יותר יקר. החדר היה פשוט מקסים, גדול, עם המון אור ושירותים נוחים וחדשים, ומחוץ לחדר היה פאטיו מלא בצמחים ירוקים ולידו מרפסת מכוסה ובה שולחן האוכל של הדיירים. הבית היה מטופח ומקושט בעציצים ובתמונות והכניסה לחלק של המשפחה נראתה חמימה ומכניסת אורחים. מיד הסכמנו, וחזרנו לבית ״האנגלי״ המעוצב לארוז ולהשאיר את התיקים כדי שייקחו אותם לשכנים עד שנחזור. עכשיו יכולנו לצאת למבצע קניית הטאבלט, שהפעם, שלא כבדרך כלל אצל אפי העושה כמעט דוקטוראט לפני כל קנייה גדולה, במיוחד כשזה מכשיר מתוחכם כזה, זה היה די מהיר. המוכרים החביבים הצעירים בחנות המפורסמת בקאנדי היו די המומים מאפי, שלא רק ידע בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא לא מוכן לקנות, אלא גם עמד בחנות וניצל את הווי פאי שלהם לקרוא ביקורות על המכשיר הסיני שהציעו לו…
שמחים וקלים (הטאבלט לא שוקל הרבה…) יצאנו לשוטט בעיר והגענו לשוק המרכזי, שכולל בגדים נעליים ותיקים, תבלינים וכלי בית, וכמובן מזכרות ובדים לסארי כמו בכל עיר תיירותית שמכבדת את עצמה. היה שם גם אוכל, כלומר ירקות ואורז ועדשים וכדומה, אבל זה לא היה השוק העממי שבו קונים כולם, מפני שהכל נמצא בתוך בניין גדול של שלוש קומות בצורת ח שבמרכזו הייתה גינה מטופחת ומעוצבת. זה היה יפה אבל מוזר ששוק יכול להיות כל כך מסודר ונקי…
הזמן עבר והתחלנו להרגיש רעבים וידענו שיש לנו זמן קצוב עד שנצטרך לנסוע שוב לחברת הוויזות, אז אכלנו במוסד וותיק ומפורסם בקאנדי bake house שנשאר כמו שהיה בזמן הבריטים, אולם גדול עם תקרות גבוהות ומאווררים, מלצרים עם סינורים שחורים ותפריט הבנוי ברובו על המאפים שכמותם אפשר למצוא בכל דוכן בעיר ומחוץ לעיר, תמיד תחת השם bakery אבל למעשה רוב המאפים מטוגנים בטיגון עמוק… אבל אין ספק שהמקום הזה שומר על הסגנון הקולוניאלי המכובד ונחמד לשבת במקום שבו ההיסטוריה עדיין חיה ונושמת…








עוד הספקנו לנוח לפני שיצאנו שוב לחברת הוויזות, הפעם בטוקטוק, שרצה בהתחלה לחכות לנו, אבל ראה שהגענו מוקדם, ופחד מסגירת הכביש לכיוון ממנו באנו בשלוש וחצי, דבר שקורה בכל יום בשעה הזאת ומאלץ את הנהגים לעשות סיבוב די גדול. החדר הממוזג של החברה היה סגור, ואנחנו הצטרפנו לכמה מקומיים שכבר ישבו על הספסלים במסדרון הלוהט, לאט לאט הגיעו עוד תיירים ומקומיים וחיכו. המקומיים ישבו וחיכו בלי להתלונן, ואחד מהם אפילו הזיע וניגב את צווארו במטפחת! (לא מראה שרואים לעתים קרובות…) אף אחד לא חשב לפתוח את החלונות שמאחורי הספסלים, רק אפי קם ופתח את החלון שמאחורינו ואחריו תייר מערבי אחר אחר פתח את החלון שמאחוריו…
בארבע בדיוק נפתחה הדלת וכולם, חוץ מכל המערביים קיבלו מספרים, והוזמנו לפיהם לבוא לשולחן לקבל את הדרכונים, והפעם המערביים, שתמיד זוכים ליחס מועדף, חיכו לדרכונים שלא הגיעו מהקונסוליה ההודית. רק אחרי כחצי שעה הגיע מישהו עם הדרכונים ושמחנו לראות שבקשתנו לוויזה לחצי שנה עם כמה כניסות התמלאה, ותאריך ההנפקה מאפשר לנו להישאר בהודו במתוכנן, עד הראשון לספטמבר, בדיוק שנה אחרי התחלת הטיול.


את היום הבא בילינו בגנים הבוטאנים, מקום גדול מאוד שנמצא מחוץ לעיר, ובמקום לכתוב עליו אתן לצילומים של אפי לדבר.

















היו שם המוני תיירים מכל העולם, והרבה מאוד זוגות רומנטיים מקומיים, מפני שזו הייתה שבת וזהו המקום לזוגות שכאלה לשוטט או לשבת על הספסלים בצל. שלא תחשבו לרגע שהיו שם גיפופים או חיבוקים או השם ישמור, נשיקות… נראה לי שהחברה הסרילנקאית מאוד שמרנית, הנשים שלבושות בסארי מסתירות איכשהו את החלק החשוף בדרך כלל של הגוף בין החצאית לחזה, והנשים הבודהיסטיות מעדיפות ללבוש חצאיות וחולצה עם שרוולים קצרים מעליה, או פונג׳אבי. (חליפת מכנסיים עם טוניקה ארוכה מעליה) בחוף הים נשים טובלות עם כל הבגדים, וגם בווידיאו קליפים שראינו באוטובוסים הנשים לבושות מאוד צנוע ומכוסות אפילו יותר מאשר בסרטי בוליווד ההודים.
כשיצאנו מהגנים ראינו חתן וכלה בתלבושת מסורתית, כמו הצילומים על שלטי הפרסומת שאנחנו רואים כל הזמן בדרכים ובערים. ליוו אותם צלמים כמו שרואים בארץ, אבל לא היו נערת כלה או best man לבושים במחלצות והזוג נראה מאוד מאופק וענייני, כמו שחקנים בסרט..

ליעד האחרון שלנו, העיר הקטנה נגומבו, שנמצאת מצפון לקולומבו הבירה, קצת דרומה משדה התעופה הבינלאומי שממנו נמריא לדלהי, הגענו שוב בתחבורה ציבורית. כשהגענו לתחנת האוטובוסים אמרו לנהג הטוקטוק שבדיוק יצא אוטובוס והוא הציע לצאת בעקבותיו ולתפוס אותו בתחנה הראשונה בעוד כקילומטר. אבל לא כל כך התלהבנו לצאת במרדף אחרי אוטובוס בטוקטוק, ואני חשבתי שיהיה מסובך לעצור אותו ולהעלות את התיקים הכבדים שלנו. חזרנו לתחנה וחיפשנו את האוטובוס הבא, ולצערנו מצאנו אותו עומד ליד המשתנה הציבורית שהדליפה ריחות בלתי נסבלים. הכרטיסן ממש חטף אותנו, וזירז אותנו להכניס את התיקים מאחור, כאילו עוד מעט יוצאים. ראינו לוח זמנים בכתב יד, והבנו שיש עוד כחצי שעה. הלכנו לקנות משהו לאכול ולשתות בדרך, וחזרנו לתפוס מקום נוח, אך החום הכבד וריח השתן הבריחו אותנו החוצה לחכות ליד האוטובוס. השעה הנקובה, 9.35 התקרבה ויותר ויותר אנשים עלו לאוטובוס, אז החלטנו שמוטב לעלות ולשמור על המקום שלנו. הזמן עבר, היה חם ומסריח, כבר רבע לעשר ועשר, והנהג אינו נראה, והכרטיסן מזרז אנשים לעלות על האוטובוס כמו מוכר המכריז על סחורתו בשוק, כמקובל בסרילנקה ובהודו. לבסוף נשברתי ויצאתי לשאול אותו מתי נוסעים, והתשובה הייתה בעשר שלושים וחמש, הוא אפילו הראה את לוח הזמנים, כלומר שעה אחרי שהאוטובוס הקודם היה צריך לצאת… זה היה מתסכל. יצאנו לכביש ואפילו חצינו אותו בניסיון למצוא מקום שקט בצל, שהיה קשה  למצוא בתחנה ההומה והלוהטת בשמש, ואפי נכנע לבסוף וישב באוטובוס בהשלמה, מחכה שהסיוט ייגמר, ואילו אני, ברוב טיפשותי יצאתי להתווכח עם הכרטיסן ולהסביר לו שזה לא בסדר לא להגיד לנוסעים שהאוטובוס בוטל, ולתת להם לשבת ולהזיע בתוך האוטובוס… נראה לי שרק הצחקתי אותו ואת חבריו הצעירים שעמדו על ידו. רק בסוף, כשאיימתי לכתוב באינטרנט לכל התיירים שלא ייסעו בתחבורה ציבורית בסרילנקה, השתתק והרצין, כנראה שכוח האינטרנט מוכר לצעירים בכל מקום בעולם, ולעובדה שהכל מדווח מיד לכולם יש כוח והשפעה ממגנטת.
אך התקרית הזאת לא שינתה את דעתי על התחבורה הציבורית בסרילנקה. הנסיעה הייתה נוחה ומהירה, הדרך יפיפיה, עם הרים ירוקים מסביב וערים קטנות וכפרים הבנויים בתוך מטעי דקלים ובננות, ובמבוקים ענקיים כמו שראינו בגנים הבוטניים. בכלל, הרבה פעמים כשנוסעים בסרילנקה, מרגישים כמו בשמורת טבע, ציפורים מכל הסוגים, קופים מסוגים שונים, צ׳יפמנקים קטנטנים, ושלטים המזהירים מפני פילים שעלולים לחצות את הכביש אך עד עכשיו היו רק שלטים…
נהג הטוקטוק שלקח אותנו מתחנת האוטובוסים אמר בביטחון שהוא יודע איפה הhomestay שלנו, אבל ביקש מאפי שיראה לו את המקום במפה של הgps, ונענע בראשו לאות שהבין. הגענו לרחוב ארוך ותיירותי מאוד, שעל פי המפה היה קרוב למלון, ושם הוא התחיל לנסות לשכנע אותנו שזה המקום, למרות שזה לא היה שם הרחוב ולא היה שלט למלון. אפי ביקש ממנו לשאול מישהו כי הgps הרבה פעמים אינו אמין, ורק אחרי כמה בקשות הסכים ושאל כמה אנשים וכמה נהגים. אף אחד לא ידע איפה הרחוב ולא הכיר את השם של המלון, שהוא למעשה homestay ואין לו שלט. לבסוף שניהם נכנסו לחנות ושאלו שם, ואפי נזכר שיש לו תמונות של המקום בטריפאדווייזר והראה לבעל החנות, וכמובן שהוא ידע מיד על מה מדובר. הוא הסביר לנהג כמה פעמים והנהג נענע בראשו לאות הבנה, אך כשיצאנו לדרך ניסה שוב לשכנע אותנו ואת עצמו שכבר הגענו… ושוב שאל ולבסוף מצא כנראה על פי התמונה, ואולי בדרך השלילה: אם זה לא היה כל המקומות האחרים שניסיתי אז זה צריך להיות זה…
הבית הגדול עם המרפסת המוצלת וחדר ההסבה הענקי שיש בו בריכת דגים גדולה מאוד ומצוידת בכל הסממנים: סלעים וצמחים וציורים, היה בכל זאת קצת עגמומי.


החדר אפילו יותר קודר, גדול אך חוץ מארון גדול ושני שולחנות קטנים לא היו בו שום קישוט, תמונות, שטיח, אריחים צבעוניים, שום דבר ביתי. היה חם מאוד ואנחנו היינו מחוממים מהנסיעה הארוכה, והשיטוט האינסופי בטוקטוק. גם כשהדלקנו את המזגן למקסימום, עדיין היה חם ואני הרגשתי רטובה ודביקה. המקום היה רחוק מהחוף, והסיכוי שנקבל רוח נעימה מהים היה אפסי. מצב רוח קודר נחת עלי, ושום דבר לא נראה בסדר. קיווינו לבלות כמה ימים אחרונים בסרילנקה במקום נחמד על החוף, משהו שיזכיר את טריקומאלי הנחמדה כל כך, ומלון שיזכיר את המלון הנחמד בקאנדי, שהיה כל כך ביתי. אך אויה, ציפיות הן מתכון בדוק לסבל, ואני נתתי לעצמי לסבול, ואפילו התחפרתי בתוך הסבל…
אבל מקלחת מרעננת בשירותים הקטנים והנקיים, המזגן שהתחיל להשפיע אחרי זמן מה והמיטה הנוחה - כל אלה שינו לגמרי את הרגשתי. עכשיו היה סיכוי לבלות את בימים האלה בנעימים, ועדיין לא ראינו את החוף!
אחרי הצהריים יצאנו אל החוף וראינו את השקיעה האדומה בדרך, שעברה בשכונה די יפה של המעמד הבינוני, עם חצרות גדולות וגינות מטופחות ובתים שרובם היו גדולים ויפים. ככל שהתקרבנו לחוף היו יותר גסטהאוזים והומסטיי, אך לחוף עצמו אי אפשר היה להתקרב בגלל מלון בגודל עצום שחסם את הירידה אליו.
הגענו לכניסה לחוף הציבורי, ברחוב צר שהיה מלא בטוקטוקים, מכוניות והולכי רגל, וסדרנים שגבו תשלום מהמכוניות ברחוב עצמו. החוף היה גדול ורחב מאוד, והמוני אנשים נראו בו, וכן דוכני חטיפים מטוגנים ומתוקים בכל מקום. האווירה הייתה מאוד שמחה, כיאה ליום ראשון בעיר שכמעט כולה קתולית. צעקות והתגודדות במקום אחד משכו את תשומת לבנו. הייתה שם תחרות משיכת חבל של בחורים נגד בחורות, שאמנם היו חסונות וגדולות מאוד, אך הפסידו בבושת פנים, וזכו לעונש הולם מהבחורים שזרקו עליהם חול.



המשכנו עוד קצת בטיילת קטנה ליד החוף שהסתיימה בעוד מלון גדול שחסם אותה, אבל כבר החשיך והחלטנו לחפש מקום לאכול, ולחזור למלון. מצאנו מסעדה מלאה בתיירים שהבעלים המערבי שלה, כנראה גרמני, ישב ליד הקופה ושוחח בידידות עם אורחים שהכיר, מבלי לשים לב לכך שהמלצרים מגלים חוסר מקצועיות שכמוהו לא ראינו עדיין, בעוד המחירים היו הגבוהים ביותר שראינו בסרילנקה. אבל האוכל היה טעים והמאווררים עבדו והקלו על החום הכבד ואנחנו הרגשנו שבכל זאת נוכל ליהנות בנגומבה.
למחרת קמנו מאוחר ונשארנו בחדר עד שהרגשנו שהגיע הזמן לאכול, ויצאנו לחפש מקום ליד החוף, וראינו שבמלונות הגדולים שפונים אל החוף יש ברכות שחייה והתיירים יושבים על מיטות שיזוף לידן, ולא מתקרבים לים עצמו, שהיה סוער וכהה מדי, ורצועת החול הרחבה שלידו הייתה נטולת מסעדות ולא היו שם שמשיות מבד או מקש ומיטות שיזוף מתחתיהן כמו שהיה בקמבודיה או אפילו מעט כמו בטריקומאלי. אכלנו בגסטהאוז ציורי אך די מוזנח, וכך גם היה האוכל והשירות (אך המחירים היו יקרים כאילו זה מוסד יוקרתי…) וחזרנו למלון. בערב מצאנו מסעדה מקסימה, נעימה ועם אוכל מדהים ונראה לי שנחזור אליה.
כשחזרנו דיברנו עם המנהל של המלון, לנין שמו, (אביו היה קומוניסט) ושאלנו אותו על מקום בו נוכל לתקן את התיק הגדול שלי, והוא הבטיח להזמין טוקטוק בבוקר שיוביל אותנו למקום כזה בעיר, ואנחנו ננצל את ההזדמנות ונטייל קצת באטרקציות העיקריות שלה, שוק הדגים והקתדרלה הגדולה.
ואכן, בבוקר נסענו לעיר, השארנו את התיק לתיקון אצל מין סנדלר, וביקשנו מנהג הטוקטוק שיקח אותו מהתיקון אחרי שיביא אותנו לשוק הדגים. השוק הענק, משתרע על רחבה גדולה מאוד ממש ליד הים, עם דוכנים מכוסים שעליהם מונחים דגים מכל הסוגים ובכל הגדלים, מסרדינים קטנים ושרימפסים קטנטנים, ועד לחלקי דגי טונה בשרניים, צלופחים, כרישים צעירים, ועוד דגים בכל הצבעים והדגמים.
אנשים עברו בין הדוכנים והתמקחו עם המוכרים, דייגים שפכו סלי קש מלאים בדגים או בשרימפס על ברזנטים המונחים על הבטון, ואנשים קנו את הסחורה הטרייה. יותר קרוב לחוף עצמו היו ״קצבים״ שחתכו את הדגים הגדולים והציעו את החלקים למכירה. ליד המים עמדו סירות בשורה ארוכה, דייגים החזיקו ברשתות ונענעו אותן כדי לשחרר מהן את הדגים הקטנים, והוציאו את העקשנים מהרשת בידיהם.
מדי פעם הגיעה עוד סירה לחוף, הדגים הגדולים הוצאו ממנה ראשונים והושמו בסלי קש גדולים, והדגים הקטנים הופרדו מהרשת והושמו גם כן בסלי קש. ראינו איך מכינים דגים לייבוש: לוקחים סל מלא דגים קטנים לים ומרטיבים את הדגים היטב, ואז מחזירים את הסל לחבית גדולה ושופכים את הדגים לתוכה, עליהם שופכים הרבה מלח גס, ואז חוזרים על כל התהליך עד שהחבית מתמלאת, ואז סוגרים אותה במכסה. דייג הגיע לחוף ונשא על כתפו דג ענקי, נדמה לי שאפי צילם אותו, ואם לא - נראה שהיה הדג הגדול ביותר שעלה באותו יום, כי כולם הסתכלו עליו בהערכה…










יצאנו מהחוף ומהשוק הגדול, והתחלנו ללכת לכיוון העיר, מחפשים את הקתדרלה של מרי, שלנין מהמלון המליץ עליה. בדרך ראינו בית קפה שמציע את כל סוגי הקפה המוכרים לנו, והמקום נראה מעוצב בסגנון אירופי. נכנסנו והזמנו ארוחת בוקר וקפה, ולהפתעתנו קיבלנו קפה מצוין שכמוהו לא שתינו בסרילנקה, ועוד יותר הופתענו לשמוע שזה קפה שמגדלים בסרילנקה, שריד מהקפה שהבריטים ניסו לגדל ובגלל ווירוס שפגע ביבולים הושמד והוחלף בתה.
בעיר הקתולית הזאת, שמכונה little Rome יש הרבה כנסיות, ולנין מהמלון המליץ מאוד על הקתדרלה של מרי. נכנסנו לכנסיה הגדולה מאוד, שלא היו בה שום קישוטי זהב, והציורים על התקרה והקירות היו מאוד גדולים ופשוטים, אך צבעוניים ומושכים לב, ויותר משהתפעלתי מהמבנה הארכיטקטוני התרשמתי מאווירת הקדושה העמוקה שניכרה באנשים, בעיקר נשים, שישבו על הספסלים בכפות ידיים צמודות והיו מרוכזים מאוד, כמו בשעת מדיטציה. גם בקאפלה המודרנית שהוקמה ליד הקתדרלה עמדו וכרעו אנשים בשקט, מרוכזים בתפילה דוממת.


אחר כך, כבר סתם שוטטנו בעיר מחפשים כל מיני מוצרים שרצינו לקנות, כמו תיק גב גדול ומרובה תאים עבור אפי, ועוד כל מיני ויטמינים ומוצרי רחצה שנגמרו. קינחנו בביקור בסופרמרקט גדול יחסית שקנינו בו ארוחת צהריים קלה לאכול במלון, משהו שכבר מזמן לא עשינו והיה מרענן לא לאכול במסעדה, שהרי גם דברים טובים נמאסים כשיש יותר מדי מהם…
היום האחרון בנגומבה התחיל בישיבה על מיטות שיזוף עם גג קש, שלאכזבתנו לא היו שייכות למסעדה הקרובה, ובעליהן ביקש יותר מדי כסף עבור ישיבה או שכיבה שהייתה אמורה להיות קצרה בגלל החום.. אכלנו במלון מפואר ליד החוף וטיילנו קצת בדרך לחוף הציבורי שבו התחלנו את הביקור בעיר ביום שהגענו אליה.




כמה מלים לסיכום החודש בסרילנקה: בדרך כלל נהנינו מהשירות האדיב והתפיסה המערבית של האירוח ברוב המקומות. אך יש משהו שחזר בהרבה מאוד מלונות ומסעדות ושכחתי לכתוב עליו: האוכל מוגש אחרי שהוא עובר ״תקופת צינון״ והוא מגיע די קר או במקרה הטוב פושר. בהתחלה חשבנו שזה קשור למלונות שלא מאורגנים להגשת ארוחת בוקר מערבית, אבל התופעה חזרה גם במסעדות עממיות, וגם ביקרות, והחלטנו שאולי כך הם עצמם אוהבים לאכול…
למדנו שאם מבקשים לא לשים הרבה צ׳ילי בתבשילים יש תגובה די טובה, ואם מבקשים not spicy at all מגיע אוכל טעים ומלא בתבלינים מצוינים שלא יכולנו להרגיש כשהחריפות כיסתה עליהם…
רוב המקומות התיירותיים היו ערוכים לקבל תיירים מערביים, וגם במקומות פחות מוכנים, כמו ג׳אפנה, היה המון רצון ומאמץ לתת שירות טוב, כך שההרגשה הייתה טובה.
המדינה הזאת אינה מפותחת כמו הודו שכנתה, או כמו תאילנד או אפילו וויאטנם שיש להן תעשיה מתפתחת מלבד התיירות והחקלאות, אך היא מאוד מתקדמת בתשתיות ובשירותים לכל האזרחים, כמו בריאות וחינוך ותחבורה. בכל זאת אי אפשר שלא לראות שיש הפרטה בחינוך ויש הרבה מאוד בתי ספר וגנים פרטיים דוברי אנגלית, ובתי חולים וקליניקות פרטיות. אבל גם השירותים שניתנים לאזרחים אינם גרועים ונגישים לרוב האוכלוסיה, במיוחד הרוב הסינגהאליזי.
הנופים הירוקים, המקדשים ההינדים היפיפיים, העתיקות המרשימות המספרות על גדולתה של סרילנקה בעבר, האנשים הנחמדים ודוברי האנגלית בדרך כלל, והכתובות באנגלית בהרבה מאוד מקומות, התחבורה הציבורית הנוחה יחסית למדינת עולם שלישי, כל אלה הפכו את הביקור בסרילנקה לתענוג גדול. אי אפשר להצביע על משהו מדהים שאין עוד כמוהו, אבל אפשר לסכם בכך שהחודש בסרילנקה עבר עלינו בנעימים וקצת התאהבנו במדינה הזאת.
שלום לך סרילנקה היפה והנעימה, אולי נראה אותך שוב? מי יודע...
#######################$#$$
ע...

תגובה 1:

Rachel Arbel אמר/ה...

תודה לאתי על התיאור המפורט והמדויק, ולאפי על הצילומים היפהיפיים !! אני ממש מרגישה שהייתי יחד אתכם בסרילנקה - ובלי להזיע !! הבעיה היחידה שאני מזהה כממש קשה היא החום והלחות !! האם יש שם גם עונה יותר נעימה ??
חבל שאתם לא מציינים שמות של מלונות, זה יכול מאוד לעזור למי שרוצה לבוא בעקבותיכם ( אני משערת שזה בלבול מח...)
המשיכו להנות ולכתוב ולצלם !!