יום שלישי, ספטמבר 15, 2015

אכדיה או מזרח קנדה הצרפתית

אחרי שלושה לילות בלוויס הצמודה לקוויבק סיטי, יצאנו לדרך שוב למרחב הכפרי לכיוון איי הנסיך אדוארד. קוויבק הייתה נעימה וציורית מאוד כמו הרבה ערים עתיקות בצרפת או באנגליה. העיר העתיקה מלאה בתיירים ובמלכודות תיירים למיניהם, למרות שרשמית זו כבר לא העונה אלא השרידים שלה. ההפסד הצורב של החיילים הצרפתים לצבא האנגלי מתועד בגאווה רבה, וחומת העיר וביצוריה שאכן דחו את כיבושה אך לא מנעו אותו, הם האתרים החשובים ביותר בעיר. התותחים והמבצר ואפילו מחנה צבאי פעיל של הצבא הקנדי שבתוכו פועל עד היום רג׳ימנט דובר צרפתית.

























למחרת נסענו למפלי מונמרסי המתחרים במפלי הניאגרה בגובהם, אך נופלים מהם בגודלם ולכן אינם מפורסמים כמותם.




ממש לידם יש אי קטן שאפשר להגיע אליו דרך גשר ארוך, והוא כולו חוות מעוצבות בסגנון הקנדי הפשוט אך יפה, בתי עץ לבנים עם גגות בצבעים שונים, דשאים מטופחים ובכל כפר יש כנסיה קטנה, דואר, חנות מכולת, ובית ספר. לכבוד סוף השבוע הארוך הרבה תושבים הוציאו דוכנים עם מעשה ידיהם למכירה: ירקות ופירות, דבש ומייפל סירופ, עוגות ועוגיות וגבינות שונות.


הוא נראה כמו מדליק הפנסים בנסיךהקטן
 




מצאנו פארק קטן המשקיף לים, עם שולחנות פיקניק מוצלים וישבנו לאכול צהריים מהמטעמים שאנחנו לוקחים אתנו במכונית: לחם, גבינה ואבוקדו, ירקות ופירות ואפילו ריבה לקינוח. התברר שהכנסיה הוקמה כשהגיעו לאי ראשוני הצרפתים שבאו לצפון אמריקה, והקימו את ״צרפת החדשה״ (כמו ״אנגליה החדשה״ דרומה משם...) גאוות האי היא על ראשוניותם ושמירתם על בתי אבן מהמאה השמונה עשרה שהקימו הראשונים.


אחרי ביקור בכנסיה שנמצאת לא רחוק מהאי אשר בה התחוללו בלי סוף נסים, ועל כך מעידים שני עמודים גבוהים המלאים מקלות הליכה וקביים של נכים שנרפאו...


 חזרנו לעיר ואכלנו במסעדה סינית נחמדה ארוחה צמחונית בלי כמויות גבינה כמו שאכלנו בימים שלפני כן, עד שהבטן שלי כבר התמרדה....


ועכשיו קצת על המארחים הנחמדים שלנו בחדר האייר בי אן בי בלוויס: שניהם מתכנתים שהיו בעלים של חברה מצליחה שפיתחה תכנה לניהול חדרי ביליארד, הם מכרו אותה ועכשיו שניהם מלמדים מתמטיקה ומחשבים בתיכון ובקולג׳ וג׳אן, הבעל, הוא קוסם בשעות הפנאי, והשנה מספר ההופעות שלו גדל מאוד והוא מקווה להפוך לקוסם במשרה מלאה. יש להם שלושה בנים שעם התבגרותם סידרו להם שלושה חדרים ושירותים במרתף, והפכו שניים מחדרי הילדים לחדרי אירוח. הבית יפה, מוקף עצים ובנוי בסגנון הישן, אך מצויד היטב בכל הנוחיות המודרנית, ובחצר האחורית יש בריכת שחייה קטנה ומחוממת שהתרעננו בה בערב הראשון כשהגענו עייפים ומאובקים.

המקום הכי מפורסם בלוי (והיחיד כנראה) חנות גלידה שבה עושים פונדו ומטבילין את הגלידה בשוקולד חם




הם אנשים מאוד חביבים וג׳אן מדבר טוב אנגלית ובלי מבטא כבד כמו אשתו, והוא מתייחס לאורחים כאל חברים בלי שום היסוס. הוא סיפר שלפני כמה שנים עזבו את קוויבק ועברו לשנה לאיזור אונטאריו כדי שילדיהם יוכלו ללמוד בבית ספר דובר אנגלית ולשפר את השפה. מתברר שהחוק בקוויבק מחייב ילדים של הורים שלמדו בבית ספר צרפתי ללמוד גם הם בבית ספר כזה, ואילו ילדים שהוריהם למדו בבית ספר אנגלי יכולים לבחור בין בית ספר אנגלי וצרפתי. נראה שהמיעוט דובר הצרפתית מרגיש די מאוים, ומנסה לשמור על שפתו ותרבותו מפני הרוב דובר האנגלית וההשפעות של האמריקניזציה והגלובליזציה שמטשטשות זהויות לאומיות. ובאמת הכל בכל מקום כתוב בעיקר בצרפתית, ורק לעתים רחוקות אפשר לראות משהו כתוב באנגלית כתוספת, אנשים תמיד פונים בצרפתית וכשמבקשים מהם אנגלית חלק מגמגמים וחלק פשוט אומרים שאינם מדברים.

החדר אצל ז'אן וכריסטין


הדרך בה בחרנו לנסוע לאיי הנסיך אדוארד תהיה ארוכה ונמשכת לאורך הגדה הדרומית של מפרץ לורנץ ומתעקלת דרומה במסלול שרובו צמוד לים ויש לידו פרקים לאומיים ואתרי תיירות.



התחלנו בנסיעה של כשלוש מאות קילומטרים, שכחצי מהם היו על דרך מהירה ומשעממת במיוחד, שירדנו ממנה ברגע שיכולנו לדרך קטנה. הדרך המשנית הייתה הרבה יותר נעימה עם כפרים קטנים ויפים ועיירות מנומנמות בלי הרבה פעילות. אבל היה מעונן וקר ואי אפשר היה לשבת בחוץ ולאכול ואחרי הצהריים כבר היינו מותשים ומדוכאים ועצרנו בעיר גדולה שנקראת רימואסקי שם חיפשנו מוטל או משהו דומה. אני הייתי כל כך עייפה ונוקשה מהישיבה הממושכת שהייתי מוכנה להתפשר על מוטל סתמי בלב איזור תעשיה משמים. אבל אפי לחץ להמשיך לחפש משהו יותר סימפטי דווקא בגלל שהיה די מוקדם. כמו שקורה הרבה פעמים, גם הפעם אפי צדק. על הכביש ראינו שלט קטן: chalets ומיד נזכרנו בבקתות נופש דומות שבהן ישנו בניו אינגלנד. נכנסנו למשרד והבחורה הצעירה גמגמה וסימנה עם ידיה שזה משהו קטן מאוד ״פטיט״ אבל לא התרשמנו ורצינו לראות. מצאנו בית שנראה כמו בית של אנשי לגו קטנים אבל היה בו הכל: מיטה, שולחן אוכל וכל הציוד לבישול כולל תנור אפיה וכיריים חשמליות וטוסטר ומקרר ומיקרו... השירותים היו מזעריים אך נקיים ומודרניים ומהחלונות נשקף היער שבתוכו שכנו הבקתות ממש מעל הים. התלהבנו והחלטנו לקנות מוצרים גם לארוחת ערב ובוקר למחרת, אחרי שהרגשנו שבימים האחרונים אנחנו די נאבקים לאכול אוכל צמחוני, ואני עוד מנסה שיהיה פחות או יותר בלי מוצרי חלב... בשורת הצמחונות והטבעונות לא הגיעה עדיין למחוז קוויבק, ולא מצאנו מסעדות הודיות או סיניות בדרכנו, כאלה שבמקומות אחרים בעולם מצילות אותנו מהבעיה הקולינרית שלנו...


הבוקר עלה עם שמיים בהירים ומזג אוויר נעים וישבנו לאכול במרפסת הזערורית ארוחת בוקר שהכנו לעצמנו, והרגשנו כמו זהבה שנכנסה לבית הדובים והשתמשה בכלים וברהיטים של הדובי הקטן...
מכאן והלאה נמשך יום נפלא ומושלם: הכל נראה יפה יותר מאשר אתמול כשהיה מעונן וקודר, ולאחר כשעה הגענו לאיזור שבו הדרך התפתלה ועלתה וירדה במדרונות תלולים מעל הים, טובלת בירק של יערות ודשאים מצדדיה כשהים נשקף מדי פעם בין שתי פסגות ירוקות בכחול כהה, ומדי זמן מה מופיעים כפר או עיירה קטנה עם גגות בצבעים עזים ויפים, והכל מואר בשמש חזקה שלא חיממה מפני שנשבה רוח חזקה מאוד במיוחד קרוב לים. מפעם לפעם נראו צוקים אימתניים גבוהים ותלולים בלי שום דבר עליהם יורדים לצד הכביש וגם במים היו סלעים כהים שהשחפים הלבנים והברווזים החומים ישבו עליהם להתחמם בשמש.
בדרך נכנסנו למלכודת תיירים נחמדה: צוללת קנדית שהובאה ליבשה יציאתה לגמלאות, ועכשיו מזמינה תיירים תמורת סכום לא קטן לעלות עליה ולסייר בתוכה. כראוי לצוללת קנדית היא לא השתתפה מעולם בשום פעולה מלחמתית או סמי-מלחמתית... אבל זה לא הפריע ליוצרי הדרכת האודיו שקיבלנו תמורת הכרטיסים. דו שיח דמיוני בין מדריך ותייר פתי ליווה אותנו בכל נקודה במסלול. זה היה כל כך טיפשי וצר לי לומר: אמריקאי, המדריך היה מלא דרמטיות וחשיבות עצמית והשואל היה כל כך מגוחך עד שדי מהר הפסקנו לשמוע וניסינו להתקדם בקצב שלנו, אך נתקלנו בתיירים מקומיים שעמדו בכל נקודה והקשיבו להדרכה בקשב רב. הצוללת עצמה הייתה די מעניינת וללא האודיו אפשר היה ליהנות ממנה...









יצאנו משם והמשכנו לנסוע והרוח לא נחלשה, במיוחד כשהכביש עבר קרוב לים. בכל זאת מצאנו מקום נחמד לאכול אל מול הים, שבו הרוח לא הייתה חזקה כל כך, והמשכנו לנסוע והדרך הייתה פשוט יפה יותר ויותר, המדרונות תלולים יותר, היערות ירוקים וסבוכים יותר, הים כחול כהה וצוקים ערומים ענקיים ותלולים יורדים אליו מדי פעם, והבתים המופיעים לצד הדרך מטופחים ויפים להפליא.
היעד שלנו היה פרק פורילון, שילוב של צוקים מרשימים במיוחד, יער ומסלולי הליכה על החוף המכוסה באבנים, וטיפוס על הר גבוה מאוד בלב הפארק. הגענו לתחילתו של הפרק ומצאנו מוטל נחמד, ואפילו הספקנו ללכת קצת במסלול קל ליד העיירה הקטנה. התעוררנו בבוקר והתברר לנו שמהשעה עשר בבוקר ירד גשם במשך כל היום. לאחר רגע קל של מבוכה החלטנו לקום מיד ולנצל את השעות המעטות שלפני הגשם להליכה בפרק. הגענו כל כך מוקדם שהפקח בשער לא הפעיל עדיין את המחשב שלו ונתן לנו להיכנס בלי לשלם. לפי המלצתו נסענו להר הגבוה והתחלנו לטפס עליו, טיפוס של שעה וחצי לדבריו. אפי היה די המום מהקימה המהירה והטיפוס שהיה די תלול וקצת רטן בתחילת הדרך, אבל המראות שהתגלו בכל פעם שהגענו לנקודת תצפית שינו את דעתו לגמרי. זה לא יעזור: לא משנה כמה מראות של צוקים היורדים אל חוף ים ראינו (וראינו כבר כמה) זה עדיין מרשים ומרגש. הטיפוס בשביל בלב היער כשהנוף למטה מתגלה רק כאשר השביל מתקרב לקצה ואין שם עצים המסתירים, הוא חוויה בהחלט מרגשת, ובכלל להתאמץ ולהזיע קצת אחרי ימי נסיעה ארוכים היה מרענן ומהנה.






לא הגענו לפיסגה אבל התקרבנו אליה ומכיוון שחששנו להיתפס על השביל בגשם ירדנו לפני הסוף וחזרנו אל המכונית. יצאנו מהפרק והספקנו לאכול ארוחת בוקר טעימה בכפר הסמוך וכשיצאנו שוב לדרך - התחיל הגשם וירד בלי הפסקה, חזק ושוטף (pouring cats and dogs כמו שהאנגלים אומרים) והיה די קשה לנסוע ולפעמים גם לראות את הדרך. לא התלבטנו הרבה ולקראת הצהריים הגענו לפרקה, העיירה שממנה יוצאות ספינות לביקור באי ציפורים מפורסם, והחלטנו שאם יש ספינות נחכה עד למחרת כדי לראות את הציפורים באי. הגשם המשיך לרדת ומצאנו מוטל עם נוף מרהיב לים, שבו נראו גושי סלע ענקיים ומשונים שנראו כאילו נפלו לתוכו בטעות. אבל האינטרנט לא עבד כמו שצריך והיה קשה להעביר את הזמן בגלישה וכתיבת מילים כמו שרצינו. עוד ארוחה מתסכלת במסעדה מקומית בנוסח צרפתי קנדי, הביאה אותי למסקנה שאין טעם לנסות מסעדות נורמליות כי אנחנו מגרדים מנות מתחת לאדמה וממציאים צירופים שהקנדים המסכנים אינם יודעים כיצד לתמחר אותם, ואחרי כל המאמצים אנחנו אוכלים פיצה עשירה בגבינה או קציצת דג שנאלצתי לאכול באחד הימים אחרי שנואשתי מלמצוא מנה לרוחי. כנראה שנגזר עלינו לאכול דגים ופיצה בקנדה ולכן עדיף כבר ללכת למסעדות המזון המהיר ולפחות לא לפתח ציפיות לארוחה נורמלית.






הבוקר האיר ומבין העננים הציצה השמש לפעמים אבל הייתה רוח נוראית והים סער, ובמשרד הכרטיסים של הספינה לא ידעו אם תצא ספינה והמליצו לנו לגשת לנמל ולברר. גם שם לא ידעו, אבל מקומי אחד דובר אנגלית מושלמת, אמר שהתחזית היא שהרוח תתחזק בהמשך היום ואם כעת לא יוצאים לים, אין ספק שגם יותר מאוחר לא תצא שום ספינה. אף על פי שנשארנו בעיירה במיוחד לשיט אל האי, היינו די אדישים, ומיד יצאנו לדרך שנמשכה לאורך הים והייתה יפיפייה באור השמש שהציצה מדי פעם מבין העננים. מכיוון שהתפנה לנו חצי יום, נסענו כארבע מאות קילומטרים באותו יום, עם עצירות קצרות לאוכל ולשירותים ולמתיחת אברים. אפי כבר היה עייף וחיפשנו מוטל או בקתות קטנות, אבל לאחר שלילה קודם היו לנו בעיות נוראיות עם תקשורת האינטרנט החלטנו לבדוק את הקליטה כשאנחנו בודקים את החדר, ממש כפי שבודקים את השירותים או את המיטות... ואכן נאלצנו לפסול מוטל נחמד מאוד ולא יקר על החוף בגלל שמיד ראינו שהתקשורת גרועה למרות שבעלת המקום התפארה שכולם משתמשים ולא מתלוננים... האמת היא שרוב האנשים קצת גולשים וזהו, ואילו אנחנו רצינו לדבר בסקייפי עם הדס בתנו שבאוסטרליה ולשם כך היינו זקוקים לתקשורת טובה.
המשכנו הלאה ועצרנו במוטל פחות מתוקתק אבל נחמד ושמח יותר שבו הייתה תקשורת יותר טובה, והוא כלל גם ארוחת בוקר. למודי אכזבות לא ניסינו את המסעדה שבעלת הבית המליצה עליה ופשוט הלכנו למזללה של רשת מקומית Dixie lee , ושם לפחות לא התאכזבנו כשנאלצו לאכול דג מטוגן כי לא היה משהו אחר...
היום למחרת החלטנו לנסוע פחות, ולחפש עצירות ארוכות ומעניינות. התחלנו במגדלור מהמאה התשע עשרה וכולו עשוי מעץ שהיה מעוצב גם כמוזיאון נחמד. טיפוס של 98 מדרגות הביא לפעילות לב-ריאות מועילה ובכלל לחילוץ עצמות מבורך..






. אחר כך עצרנו בפרק הנמצא ממש ליד הים, ושוב הליכה קצרה ביער הסבוך,  כשהחוף מציץ מבעד לעצים, ונקודות תצפית לציפורים שלא נראות בהן כל כך, אבל בסך הכל טבע קנדי מרנין לב.


חיפשנו מקום לפיקניק הצהריים שהפך כבר למסורת בטיול, וראינו הר גבוה שאפשר לעלות עליו במכונית. בפסגה חכתה לנו הפתעה לא נעימה - קתדרלה לא יפה במיוחד, תחומה במחסום ומשרד כרטיסים תמורת כניסה למשטח ביטון מכוער שצופה לצד אחד, בעוד שהצד השני היה חופשי לתצפית בלי תשלום. לאות מחאה ירדנו למגרש חניה נמוך יותר וחיפשנו מקום עממי יותר, ואכן מצאנו מקום על ספסל ליד ביקתת עץ קטנה, ממנו נשקפה העיירה הקטנה והחוף בקצה המדרון הירוק המיוער כולו. אני נשבעת שהאוכל היה טעים יותר ביודענו ש״סידרנו״ את הכנסיה הקמצנית למעלה...
מכאן הדרך נמשכה צמוד לחוף והתחלנו לחפש מוטלים או בקתות נופש, ומצאנו על הדרך חדר ,b&b מקסים, שאני מציינת את שמו כי הוא פשוט נפלא: l'ancrge והכתובת: 10617 rue principals saint Louis de Kent  בניו בראונסויק. החדר גדול ויש בו קומקום ותה וקפה ואפילו ממתקים, והמחיר כולל ארוחת בוקר והמון תשומת לב ושיחה ידידותית עם ליאן, בעלת הבית שהיא ממוצא הולנדי.






 זאת ליאן ההולנדית

חשוב לציין שבצהרי אותו היום עזבנו את מחוז קוויבק ונכנסנו לניו בראונסויק, והשינוי היה ברור מהרגע הראשון. כל השלטים כתובים קודם באנגלית ורק אחר כך בצרפתית וכל האנשים, כולם, מדברים אנגלית מושלמת גם אם שניה קודם שוחחו בצרפתית שוטפת עם חבריהם או בני משפחתם. זה כמובן הרבה יותר קל מהמאמץ לקרוא ולפענח את השלטים ולהבין את האנגלית במבטא הצרפתי הכבד והמגומגמת של חלק גדול מהאנשים בקוויבק.
בכלל, אחרי 13 יום בקנדה הגעתי לכמה תובנות שהן כמובן סטריאוטיפיות אבל הרי אי אפשר בלעדיהם כדי להתמצא, נכון? אז ככה:
א. הקנדים גדולים, בעיקר לרוחב, ובעיקר הקנדיות. (אני מקווה שהייתי מספיק פוליטקלי קורקט), נראה לנו שהפרופורציות של אנשי הלגו נלקחו מהם

 ב. הקנדים הם מין הכלאה משונה בין צרפתים, אנגלים, ואמריקאים. (כנראה את עניין האוכל חלק נכבד מהם לקח מהאמריקאים..)
ג. הקנדים הם אנשים נחמדים, מאוד מנומסים, אבל שלא כמו האנגלים, אותם למדנו להכיר במשך שלוש שנות שהותנו באנגליה, הם גם אדיבים, ונראה שבאמת אכפת להם.
 ד. שהיא קשורה אולי ל א. הקנדים אוהבים מאוד קראוונים ענקיים, ממש מפלצות, ואפשר לראות אותם בכל מקום: על הכביש קשורים לטנדרים או למכוניות, בחצרות הבתים ובאתרי מכירת והשכרת קראוונים שנמצאים ליד הדרכים בהמוניהם.


עכשיו משהו על האכדיים, שבאזור שלהם עברנו רוב היום ולמחרת. האכדיים הם המתיישבים הצרפתים הראשונים שהגיעו לעולם החדש והתיישבו בנובה סקוטיה ובניו בראונסויק. כשהאנגלים ניצחו את צרפת והשתלטו על השטח הם גירשו את הצרפתים ללואיזינה ועד מקומות בארה״ב. אחרי שנים הצרפתים חזרו, בעיקר לניו בראונסויק, והפצע הפתוח של הגירוש לא נסגר. לאורך כל הדרך ראינו דגלים שנראים כמעט כמו הדגל של צרפת, אבל עם כוכב צהוב קטן. חשבנו שזה הדגל של ניו בראונסויק,


אבל הסתבר שזה הדגל של האכדיים, שהמציא אותו איש כנסיה בכיר בשם רישרד, בן הכפר שבו ישנו, שפסל שלו וכיכר קטנה עם הסברים בצרפתית ניצבו במרכז הכפר. ליאן הסבירה שהכפר שלהם חשוב בעיקר בגללו, ורוב האכדיים מניפים את הדגל הזה ולא את הדגל הרשמי של ניו בראונסויק, שראינו רק שניים כמוהו בעוד שדגלים אגדיים ראינו עשרות רבות בכל מקום.
סיום הולם למסע בקרב האכדיים הייתה ארוחת ערב פלאית, במסעדה מקומית מאוד של יאן המליצה עליה, והצלחנו לאכול בה ארוחה טעימה וצמחונית, לא עתירת גבינה ולא מטוגנת! דבר שהוא כשלעצמו נס קטן!
כחצי יום לקח לנו לעבור את המרחק שנותר לנו עד אי הנסיך אדוארד, שאליו הגענו בנסיעה על גבי גשר ארוך עד מאוד,13 קילומטרים. ועל קורותיהן שם הפעם הבאה...

4 תגובות:

אלישבע רוזנבוים אמר/ה...

תמונות נהדרות! שמעלות בי זכרונות מהטיול המשותף שלנו בסלובניה. הטיול האחרון עם זאביק.
לא את הכל קראתי כי כבר מאוחר כאן. בעצם עוד מעט בוקר ואני לא הולכת לישון.
שנה טובה לכם עם הרבה הנאות ומראות יפים וחוויות ממלאות את הנשמה והלב.להתראות
אלישבע

אילה בן לולו אמר/ה...

נהדר! ממתינה לתובנות נוספות בקשר לקנדיים

Yigal Wishlizky אמר/ה...

אתי ואפי
שנה טובה ומעניינת לכם.
כיף לקרוא את הפוסט שלכם.
עשינו את אותה דרך רק הפוך מבוסטון לפני הרבה שנים ומאד נהנינו.
הדסה ויגאל

Ziva Zur אמר/ה...

שלום ושנה טובה
תמונות מקסימות, והדיווח מרתק. המשיכו לטייל, להנות ולדווח.
אם תראו זאת, אנא כתבו אלי, יש לי מה לספר.
זיוה