הגענו בדיוק בזמן, וממש כמו שהובטח חיכה לנו נהג הריקשה של המלון ולקח אותנו למלון, למרות ששם אפילו לא הוצאנו את התיקים מהריקשה, אלא נפגשנו עם הבחור המלון בוארקלה שאנשי גווארי סידרו לנו. הוא הבטיח לבוא עם מונית ולקחת אותנו מקולאם ב-6.30 בערב, כשנגיע לשם. לא ברור לי לגמרי מדוע היינו צריכים להיפגש, ומה בפגישה הזאת חייב אותנו להישאר במלון שלו דווקא, מפני שמצד אחד אמרנו שאנחנו רוצים לישון במלון הזה, ומצד שני לא שילמנו שום דבר גם אחרי הפגישה אתו ולא התחייבנו לו. אבל זה כנראה משהו הודי, שאנחנו לא ממש מבינים, אולי בעיניהם הפגישה אתנו חיזקה את העיסקה העומדת להתרקם ובלעדיה לא היינו מקיימים את הבטחתנו.
הריקשה הביאה אותנו לסירה שתביא אותנו לקולאם, ושם ישבנו עם שאר התיירים על הגג וחיכינו לשעת היציאה – 10.30, לנסיעה שאמורה לקחת שמונה שעות את כולן נבלה על ה backwater.
שותפינו לשייט היו זוג צרפתי צעיר שבתחילה חשבנו שרבו מריבה גדולה והם ברוגז, ואחר כך הסתבר שהם פשוט אנשים מסוגרים וקודרים למדי, ומתעלמים לא רק אחד מהשני אלא גם מהאנשים שסביבם. היו שם גם שתי צעירות פולניות שגם הן לא גילו שום עניין באנשים אחרים או בהסברים של אנשי הסביבה על מה שרואים בדרך, וגם עליהן חשבנו שהן לא מדברות אנגלית אבל התברר שהן פשוט בחרו לא לדבר ולא להתעניין ודיברו מספיק ברור כשהיו צריכות לעשות זאת. היו שם גם שתי צעירות שוודיות חמודות, שבתחילה טעינו וחשבנו שהן מדברות פינית משום מה, והן התעניינו מאוד בנו ובישראל, וסיפרו על עצמן ועל הטיול שלהן. אחת מהן ממוצא פורטוגזי וצרפתי ונסעה לצרפת ללמוד צרפתית, והיא בהפסקה בין התיכון והאוניברסיטה שבה היא רוצה ללמוד רפואה או פסיכולוגיה, השניה שוודית לבנבנה רגילה והיא גם כן בהפסקה בין התיכון והלימודים הגבוהים ומתעתדת ללמוד ניהול תיירות בינלאומי בהולנד. הן שישה שבועות בהודו ועשו כבר הרבה מאוד מהמקומות החשובים ביותר: דרמאסלה, ארמיצר, רישיקש, וראנסי, ועכשיו קוצין ואלאפוזה בדרך לוארקלה כמונו. השותפות האחרונות היו שתי בלגיות חביבות שחייכו אלינו, אבל לא אחת מהן לא דיברה טוב אנגלית והשניה כנראה התביישה ולכן לא נוצרה תקשורת אתן.
המראות מהסירה דמו לאלה שראינו מבית הסירה – כביסה, רחצה, שטיפת כלים, סירות המעבירות אנשים וסחורות ויבול חקלאי, ילדים הולכים לבית הספר לבושים במדים החגיגיים, דייש ואילום אלומות קש, סירות דייגים במים וליד הגדה, מתקני רשתות דיג ענקיות בשלבים שונים, ציפורים מכל המינים – וגם במקרה הזה עדיף להתבונן בתמונות של אפי.
אחר הצהריים התחיל להתענן, ולבסוף ירד גשם חזק שאילץ אותנו לרדת לחלק התחתון של הסירה ולסגור את החלונות. אבל יותר מאוחר הגשם נחלש, ולבסוף נפסק לחלוטין. ואז – רבע שעה לפני הזמן הנקוב, הגענו לקולאם. להפתעתנו הנעימה חיכה לנו הבחור מהמלון בוארקלה על החוף עם מונית ונסענו יחד עם הפולניות שגם הן היו אתנו במלון באלאפוזה, נסיעה ארוכה של למעלה משעה לוארקלה, למלון המהולל.
כאן ציפתה לנו אכזבה: עייפים ככל שהיינו, לא יכולנו שלא להבחין שהמלון די עלוב, פונה אל אחוריהן של כמה בקתות קש ודי מרוחק מהים. החדר היה גדול אך ריק מכל אמצעי נוחות מינימלי כמו כיסא, והמנורה לא פעלה. התגובה של אנשי המלון הייתה הודית טיפוסית: מחליפים נורה, זה לא עובד, ממשיכים לנסות בעקביות כמו מתוך אמונה עמוקה שהמכשיר החשמלי (במקרה זה מנורת ניאון) ייענה להפצרות ויפעל... לבסוף נמאס לנו וביקשנו מהם לעזוב כדי שנוכל לפרוק ולהתקלח, ומייד הרכבנו את נורת הפלאים שלנו במקום הנורה החלשה היחידה שפעלה בחדר. כאשר שמתי את הבגדים על המתלה במקלחת הוא נפל מיד, כקינוח לתקלות הקודמות...
היה ברור לנו שלמחרת נצא לחפש מלון אחר ונעבור אליו, ולכן יצאנו מייד לחפש טלפון כדי לדבר עם הילדים שלנו, שכבר למעלה משבוע לא דיברנו בגלל החגים והתנודות שלנו. ביקשנו מהבחור שהביא אותנו למלון שיעזור לנו למצוא מלון אחר, והוא מייד הראה לנו מקום נחמד: בית הבמבוק של קראלה, כעשר בקתות במבוק קטנות, עם מרפסות וגינה מטופחת ביניהן. הסתובבנו קצת בטיילת על הצוק, וראינו את הים הסוער מתחתינו, והמון חנויות תיירים ומסעדות מפנקות ומסוגננות ברוח המקום: גגות קש, וקירות במבוק וכיסאות במבוק, ושמות כמו: seaview, hillview וכו'.
אני התאכזבתי קצת כי דימיתי לי אחרת את המקום – שקט וכמעט בלי תיירים, ומה שמצאנו נראה כמו גרסה אחרת של גואה, כשהחוף נמצא רחוק למטה והמסעדות והחנויות למעלה על הצוק. בכל זאת, החלטתי שאני עייפה מדי מכדי לשפוט ו"מחר יהיה יום חדש", כמו שאומרת סקארלט או'הרה האגדית ב"חלף עם הרוח".הלכנו לישון בלי שום ציפיות נוספות מוארקלה.
יום רביעי, נובמבר 02, 2005
28.10 קרוז מאלפוזה לקולם
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה