24.10 נסיעה לשמורות הטבע ולמפלי המים ליד מונאר

יצאנו מוקדם, אחרי שהצטיידנו במצרכים לנישנושי צהרים, ותוך זמן קצר עצרנו לשתיית צ'אי ואכילת חטיפי בצק הודיים חריפים או מתוקים. אבל אני הכנסתי את עצמי למשטר צום, מפני שכאבה לי הבטן מאוד ושילשלתי, והייתה לי בחילה רצינית.
השמורה הראשונה שבה עצרנו הייתה שמורת יעלים נדירים, הנראים כמו עזים עם פרווה. מייד בהתחלת העלייה להר ראינו שלושה, שנראו כמשפחה, אבא אמא ובת, מקפצים על הסלעים לא רחוק מהכביש ולא גילו בהלה כשהתקרבנו לצלם אותן. יותר גבוה, על המדרון הצופה אל העמק וההרים, ישבו כעשרים יעלים בגילים שונים, כולל עופרים קטנים ומקסימים. גדר התיל החלודה והפרוצה לא היוותה מכשול בפנינו, והתקרבנו אליהם לצלם אותם ולהמשיך בשיחות הערניות שניהלנו, והם – רובצים ולועסים ולא מתייחסים אלינו בכלל.
המשכנו לעלות בכביש אך עכשיו הדרך הייתה צרה ובין שני מדרונות, ולא ראינו שום בעלי חיים ואפילו לא נוף. הרגשנו שצעדנו כבר הרבה יותר מהקילומטר שהיינו אמורים לצעוד כדי לראות את היעלים. החלטנו לחזור, ובדרך ראינו את אלית וירון ושירי ושגיא, מגיעים מלמטה. הם הגיעו בריקשה ועלו כמונו, אבל פיספסו את העדר הרובץ על המדרון, כנראה מפני ששקעו בשיחה נעימה. חזרנו אתם, והם עברו מיד את הגדר לצלם, אך לא עבר זמן רב ופקח השמורה הגיע והוציא אותם משם, ושוב נפרדנו מהם כי למחרת הם עמדו לנסוע ממונאר.
המשכנו לכיוון שמורת צ'אנאר הגדולה ובדרך עצרנו לראות מפל מים. לשם כך עלינו בשביל צר ותלול בתוך צמחיה רטובה. הפחד מעלוקות גבר, כשאפי דרך על שתי עלוקות שנכנסו לסנדל שלו, (כנראה שהן אוהבות אותו במיוחד...) וכולנו בדקנו את עצמנו כל הזמן.
הגענו לשמורת צ'אנאר והחלטנו לקחת מדריך ב-100 רופיות לאיש, השקעה נכבדה יחסית למחיר הזול של הג'יפ, כדי לראות מה שיותר בעלי חיים. התלוו אלינו שני מדריכים לבושים במדי השמורה, שניהם צנומים ונועלים קפקפי גומי, והאנגלית שלהם מינימלית בהחלט.
היה די חם והאדמה הייתה יבשה, כך שלא פחדנו מעלוקות. בתחילה עלינו בשביל מסודר בין הצמחים, אבל אחר כך ירדנו, והלכנו על צלע מדרון די תלול ומלא בצמחים, שהמדריך פילס בו דרך עם המצ'טה שלו. זה היה די קשה ולא נוח, והוא לא דיבר כמעט, ורק הסביר שהפילים עכשיו נחים והוא הולך למקום שבו הם אמורים להיות.
מדי פעם היינו עוצרים להקשיב ולהסתכל, אבל לא שמענו ולא ראינו כלום, חוץ מציפורים שצפצפו בעליזות. היה לח מאוד, וכולם הזיעו והתקשו ללכת בשביל המאולתר על צלע המדרון, וכבר ביקשנו ממנו שיתחיל לחזור לכניסה. לדבריו הלכנו כבר בכיוון הזה, אבל מדי פעם הוא יצא קדימה או עלה למעלה בתקווה לראות פיל או ביזון. נראה היה שהגאווה המקצועית שלו תיפגע אם לא נראה משהו אפילו מרחוק, והוא לא התחשב בכך שרובנו לא רצה להמשיך, ולא היה לנו כל כך חשוב לראות פילים מרחוק, אחרי הפילים המופלאים והיעלים שראינו כבר.
לבסוף הגענו לפיסגה המשקיפה על העמק הגדול וההרים שמעליו, ועל המדרון ממול ראינו בחלקת דשא מוקפת עצים, כמה דמויות שנראו כמו ביזונים, ואחר כך משהו שהמדריך החליט שהוא פיל, אבל אף אחד לא ראה אותו בתחילה. המדריך ניסה לכוון את מבטנו ולהראות לנו את הפיל, אבל גם הבחורים שהתאמצו ועלו אתו יותר למעלה לא הצליחו לראות שום דבר. ניסינו לפברק התרגשות של הבחנה בפיל כדי שנמשיך לחזור, אבל לא שכנענו אותו.
רק אחרי תחינות ובקשות, ואחרי שהתחלנו ללכת בעצמנו וחזרנו וביקשנו הדרכה, ירדנו במהירות למטה. שם צעדנו על שביל נוח בעמק, שממנו ראינו למעלה בחלקת דשא גדולה – כמה פילים עומדים ואוכלים עשב! זה היה די מצחיק, אילו הלכנו בשביל הרגיל והמסודר היינו מגיעים למקום הזה בנוחיות ובמהירות. אבל כנראה שהפילים הפתיעו את המדריך, שציפה להם במקום אחר לאורך הדרך.
חזרנו לג'יפ מאוששים ובמצב רוח טוב, כי בכל זאת ראינו פילים, והתגברנו על הדרך הקשה באוויר החם והלח.
העננים שליוו אותנו לאורך כל שלוש השעות של ההליכה בשמורה, התקדרו והפכו לגשם שוטף בדיוק כשנכנסנו למכונית, ומכאן ואילך נסענו בגשם חזק או חלש יותר והאור הלך ודעך. אך כמובן שהנהג לא הדליק את האורות, ורק אחרי שכמה 'נמושות' הדליקו אורות, ואפי כבר שאל אותו מדוע הוא אינו מדליק, הוא נכנע ונעזר באמצעי המיותר הזה. בכלל, אפי גם העיר לו כשנסע בלי מנוע בניוטראל בירידה בכביש הצר והמתפתל מאוד. ואנחנו דימיינו לעצמנו את מחשבותיו: "אוי, חבורת הלבנבנים האלה עם הדרישות שלהם: אורות בחושך כשיורד גשם, נסיעה בירידה עם מנוע דולק, מה עוד הם רוצים שאסע לאט ובזהירות?"
ככל שהחושך התגבר עלה ערפל סמיך מהמדרון בצדי הדרך ועלה למעלה על הכביש. לא ראינו כלום וכמה פעמים הגיחו מכוניות, או גרוע יותר משאיות או אוטובוסים מפחידים פתאום מעבר לסיבוב, ושתי המכוניות נעצרו זו מול זו בחריקת בלמים. כולם די פחדו, אפילו אפי עצם את עיניו רוב הזמן וקיווה לטוב, ואני ישבתי מאחור והחלטתי שאני לא מסתכלת קדימה אלא רק לאחור ובכללל לנו לא תקרה תאונה... המסע המפחיד הזה הסתיים במונאר שהערפל לא הגיע אליה ולקרבתה, ואנחנו טיפסנו מותשים במדרגות למלון.