יום רביעי, נובמבר 02, 2005

23.10 נסיעה לטופ-סטיישן וכל מה שבדרך


חשבנו לקום מוקדם ולנסוע באוטובוס למקום שנקרא טופ-סטיישן, שממנו יש מראה נפלא של העמק ומטעי התה, אבל התפתינו להזמנה של זוג ישראלי צעיר ונחמד, ג'סיקה ודני, לארוחת בוקר שהם מכינים במלון – שקשוקה! היה טעים ונחמד והצטרפה אלינו גם גרמניה צעירה בשם סטפני שמטיילת לבדה בפעם הראשונה בכלל, ומגלה עצמאות ותושיה מפתיעים.
אבל השמש זרחה והאוויר היה צח, וחשבנו שחבל לא לנצל את היום לנסיעה לנקודת התצפית, ולכן הצטרפנו חמישתנו לג'יפ שרג'י, עובד המלון החרוץ ארגן לנו.
הנסיעה הייתה די קופצנית על כביש רעוע בין מטעי תה השתולים על מדרונות תלולים. באחת העצירות אפי נשען על שיח תה, ועלוקה טיפסה על הרגל שלו ונשארה שם עד העצירה הבאה, והנהג ראה אותה והוריד אותה מהרגל שלו בקלות. היה מדהים להיווכח כמה עדינה הנשיכה שלהן, עד שממש לא מרגישים אותה.
אבל אחרי שהג'יפ טיפס בעלייה התלולה, ואנחנו ירדנו (משום מה צריך דווקא לרדת כדי לראות יותר טוב) ברגל למקום התצפית המהולל, ושילמנו דמי כניסה, (המצאה הודית מדהימה, מגדרים מקום תצפית שאין בו שום דבר וגובים כסף להיכנס!) לא יכולנו לראות שום דבר מפני שערפל כבד כיסה את כל הנוף. לא התייאשנו וישבנו לחכות קצת, כי ראינו הודים שמגיעים, ואפילו חוצים את הגדר ויורדים עוד במדרון לקטוף פרחים. הם סיפרו שעל המדרון יש עכשיו הרבה פרחים מסוג מיוחד שפורח רק פעם בשתים-עשרה שנים, וגם את המחזה הזה הפסדנו.
אבל לא הרגשנו מרומים, כי הדרך הייתה יפה והחברה מאוד נעימה. סטפני היא סטודנטית להיסטוריה ולתרבות מזרח אסיה מבוואריה, שלומדת בברלין ואוהבת את בליל תרבויות המאפיין אותה כיום. ג'סיקה היא ישראלית שנולדה בבומביי, אבל הוריה עלו לארץ כאשר הייתה תינוקת ולכן אינה זוכרת כלום, וגם את השפה שהיא מכירה מדברים בעיקר בבומביי, כך שהיא די זרה בהודו. ואילו בעלה דני, מרגיש בהודו כמו בבית מפני שזה הטיול השני שלו...
חזרנו לג'יפ ונסענו בחזרה, תוך כוונה לעצור בכל הנקודות המומלצות בעלון שנתן לנו רג'י, אבל רובן היו רק עצירות לצילום, לרכיבה של פיל, (במחיר מפולפל שג'סיקה ודני לא הסכימו לו, ואנחנו כבר בוגרי רכיבה על פיל בקורבט...) או לאכילת אננס טעים שמקלפים ופורסים במקום.
אבל לבסוף הגענו לשמורה שבה יש פילי בר ונכנסנו אליה עם הג'יפ. ליד אגם גדול היה מעגן סירות מירוץ ומשוטים וסירות פדאלים. בחרנו לשוט בסירת מירוץ ולבשנו את חליפות ההצלה, תוך השתאות מדוע הודים מקפידים פתאום על חוקי הבטיחות. הסירה זינקה לאגם ומייד התחילה בסיבובים חדים שבהן הסירה מוטה כולה לצד אחד, או בניענועים חזקים לשני הצדדים, כשאנחנו צועקים וצוחקים בהיסטריה, והאדרנלין שלנו עולה לגבהים מרשימים...
מרחוק ראינו שני פילים גדולים ושנים קטנים, עומדים ואוכלים בחלקת דשא גדולה מוקפת עצים על מדרון היורד למים. התקרבנו והשייט הדמים את הסירה, וזה היה מראה מופלא. הפילים עמדו ואכלו בשלווה, מנפנפים באוזניהם מדי פעם, הקטנים הולכים אחרי הבוגרים, אבל גם הם לא התנועעו כמעט ורק עמדו ואכלו בשלווה סטואית. (אחר כך סיפרו לנו שרון ואדם, הזוג הישראלי השני מהמלון שהיו שם יומיים אחר כך בריקשה, ועצרו לראות את אותם פילים, שאלה היו שתי אמהות ושתי פילוניות בנות שישה ועשרה חודשים, והזכר נמצא בקצה הפרק השני. כך שהדימוי של משפחה מושלמת: אבא, אמא, ושני ילדים היה אשליה....) אי אפשר לא לאהוב את בעלי החיים הנפלאים האלה, שעיניהם טובות ונראות מבטאות חוכמה עילאית.
חזרנו די מוקדם, ועוד הספקנו לראות את אלית וירון בעיר, ולשמוע מהם שיש מזנון חופשי בערב במלון ווסטווד שבו אכלנו בצהרים יום קודם, במחיר די זול, וקבענו ללכת לשם בערב כולנו. כשהגענו למלון מצאנו עוד זוג ישראלי צעיר ונחמד מאוד, שרון ואדם, שלהם זה כבר טיול שלישי ורביעי בהודו, וגם הם החליטו לבוא אתנו לאכול, כך שהיינו כבר משלחת ענקית ובתוספת שני הזוגות הישרלאים הנוספים חשבנו שאנשי המסעדה יחשבו שהמלון נכבש על ידי ישראלים.
הארוחה הייתה כמעט כולה הודית, וחלק ממנה די חריף, והמסעדה הייתה מלאה בקבוצה שלנו, ועוד זוג ישראלי שנקלע למומאר כי הגבר היה חולה והם נשארו שם עד שיבריא, ובהרבה הודים שהתארחו כנראה במלון. ושוב, שקענו בשיחה נעימה ונהנינו מפגישה מחודשת עם שגיא ושירי ואלית וירון, וניצלנו את ההזדמנות להתייעצות הדדית לגבי המשך הדרך.

אין תגובות: