22.10 מונאר הישנה ומלון ווסטווד

קמנו מאוחר והתבטלנו בחדר ועל המרפסת בשמש, שהציצה מדי פעם מבעד לעננים, בלי שום תוכנית מוגדרת, מלבד מציאת פתרון לבעית המטען או הבטריות הנטענות של המצלמה של אפי, שמשהו לא היה בסדר אצל אחד מהם.
לבסוף ירדנו לעיר לחנות שרג'י המליץ עליה, שנקראת: Lady Gallery, אבל יש בה הכל כולל מטענים ובטריות נטענות. מכיוון שאפי לא סמך על מטען מתוצרת הודית אלמונית, הלכנו למרכז מוצרי החשמל (לא להתרגש, כמה חנויות קטנות וצפופות למוצרי חשמל, וטכנאי טלוויזיה ווידיאו שאתו התייעצנו לגבי המטען והבטריות). אחרי בדיקות מדוקדקות הוא פסק שמטען עובד, (את זה כבר ידענו, כי תמיד האור דולק כשהוא בתקע) והבטריות שאפי קנה בקוצ'ין, בחנות המכולת המערבית להפליא, אינן פועלות. התייעצנו עם אנשי החנויות השכנות, שכולם גילו רצון טוב וניסו לעזור, ולבסוף אפי החליט לקנות בטריות נטענות לבדוק אותן אצל החשמלאי, ואז להטעין במלון בעזרת המטען ולראות מה קורה. הפחד הגדול שלו הוא שזו המצלמה, ואז אנחנו בצרה גדולה כי לא נוכל לתקן או למצוא מצלמה טובה עד שנגיע לצ'נאי. וזה אומר לא לצלם תקופה ארוכה, או לשנות את המסלול בגלל זה - שתי אפשרויות מאוד לא מרנינות.
הלכנו למרכז המידע של מחלקת התיירות של הממשלה המקומית, בבניין מיוחד שבו שני חדרים קטנים שאין בהם כמעט כלום. כמה אנשים ישבו על כיסאות ליד שולחן, דיברו וקראו עיתון, וכשאנחנו נכנסנו הסתכלו עלינו כאילו אנחנו מפריעים להם בעיסוק חשוב מאוד...
מפות לטרקים לא מצאנו, אבל צעיר מצפוני אחד בכל זאת קם ממקומו, וניסה לעזור לנו בעצות לגבי מקומות וסיורים שהם עצמם מציעים לתיירים. התאכזבנו קצת, והחלטנו לחפש מפה בחנות ולנסות לשלב נסיעה באוטובוס בהליכה כמו שעשינו יום קודם, למקומות נבחרים שנחליט עליהם.
כיוון שהיה כבר מאוחר לטיול רציני, הלכנו פשוט למונאר הישנה, במרחק שני קילומטרים על הכביש, במטרה לאכול במסעדה במלון ווסטווד שהלונלי פלנט ממליץ עליו.
הגענו לתחתית גבעה, שעליה ניצבה כנסיה גדולה וכהה וטיפסנו אליה. מצאנו בה כמה נשים עומדות שקטות עם סרטי אבלות על הסארי שלהם. הן סיפרו שהן אחיות בבית חולים, והאחות הראשית שלהן נפטרה יום קודם, ועכשיו היה טקס לזכרה בכנסיה, והיא נקברה במונאר. הן הסבירו שזוהי הכנסיה של דרום הודו שהיא עצמאית, שלא שייכת לשום קבוצה מוכרת בנצרות. אבל הכנסיה נראתה מאוד אנגליקנית בסגנונה, ואנחנו שיערנו שפשוט שינו את הסטאטוס של הכנסיה האגליקנית בהודו אחרי העצמאות, כדי לא להיות קשורים למלכה ולבריטניה דרכה. היה מעניין להיווכח שלצד הכנסיות הקתוליות הרבות שהפורטוגזים בנו ונשארו פעילות בגואה ובקראלה, (ליד המלון שלנו יש כנסיה קתולית בשם כרמל) יש גם כנסיה עצמאית גדולה ופעילה.
המשכנו ללכת, אף על פי שהתענן מאוד ואפילו התחיל גשם קל מאוד, ופשוט פתחנו את מטרית הפלאים שלי, שמשמשת גם כמקל הליכה וגם כמגן משמש. הגענו למונאר הישנה שאינה שונה בהרבה ממונאר החדשה, ומצאנו מיד את המלון שחיפשנו:Westwood, והוא באמת די מפואר עם חדר אוכל גדול ומסודר בצורה מערבית, אבל רואים שזה 'מלון של הודים'. קשה להסביר את ההבדל אבל יש משהו בעיצוב ובארכיטקטורה, שמבדיל בין מלון שמיועד למערביים ומלון שמיועד להודים. זה לא הפאר והמפות על השולחנות – להפך, לפעמים המלונות שמיועדים למערביים פשוטים יותר מאלה של ההודים. זו התחושה של המערביים שהם 'בבית' כאשר הם רואים את המלון או את החדר או את המסעדה.
ישבנו שם לבדנו במסעדה הגדולה והמפוארת, אכלנו שם ארוחה מערבית טובה מול הנהר, כשהגשם ממשיך לרדת. המשך הטיול היה חציית הנהר והליכה לידו ואחר כך קצת רחוק ממנו, באזור כפרי וירוק, כשרק בתי השיכונים של עובדי חברת התה, תאתא, מופיעים בין העצים והשיחים והדשאים הירוקים.
אגב, תאתא, שהיא בעלת כל המטעים במונאר היא אימפריה ענקית בהודו וחולשת גם על תעשיית המכוניות והמלט, והבעלים הם ממשפחה פרסית. עובדי מטעי התה שלה משתכרים 100 רופיות ליום בקטיף על 11 הק"ג הראשונים, ומקבלים בונוס על כל קילוגרם נוסף, אבל הם מקבלים שירותי חינוך ובריאות חינם, וגרים בשיכוני החברה בתנאים נוחים, ויש להם גם חופשת לידה ואפילו מעון לילדים קטנים שמאפשר לאימהות לחזור לעבודה במהירות, ואחרי שלושים וחמש שנות עבודה הם יוצאים לפנסיה. כל זה הופך אותם לברי מזל במונחים הודיים, אף על פי שהם מעין עבדים של תאתא. אבל יכול להיות שהתנאים האלה גם מאפיינים את קראלה בכלל, שהיא מדינה מתקדמת ויש לה שלטון קומוניסטי כרגע.