28.9 סירות דייגים חוזרות בבוקר ונסיעה לאנג'ונה

קמנו מוקדם ומיהרנו למעגן סירות סירות הדייג במקום מפגש הנהר והים, לראות את סירות הדייגים מגיעות עם שלל הלילה. מרחוק ראינו את הסירות מתקרבות לאט למעגן, ודייגים מקפלים שוב בתנועות מדודות ומתואמות את הרשתות הענקיות. אבל פני הדייגים היו עגומים, והסירות היו ריקות, כי בלילה הייתה סערה, והגלים הרימו את הרשתות גבוה כך שהדגים לא נכנסו בהן. רק בסירה אחת היו דגים גדולים מאוד, מפני שעצרה ליד הסלעים לא רחוק מהחוף, והגלים שם לא היו גבוהים כל כך. הייתה עוד סירה שברשת שלה היו די הרבה דגים קטנים, והדייגים ומשפחותיהם עמדו ושחררו בסבלנות את הדגים הקטנים שנתפסו בחורים של הרשת, והניחו אותם בסירה.
ראינו שתי נשים וגבר שנראו דומים לבני המקום אבל לבושים כתיירים, בוחרים כמה דגים קטנים וגדולים מאחד מסלי הקש שנשאו נשות הדייגים על ראשיהן. עמדנו לידם ושמענו אותם מדברים באנגלית עם המקומיים. התחלנו לדבר אתם והתברר שהם מלונדון, אבל הוריהם נולדו בגואה. אחת הנשים סיפרה שהם היגרו בשנות הארבעים לקניה ועזבו אותה אחרי העצמאות, ומכיוון שהיה להם דרכון בריטי הגיעו ללונדון. בית ההורים בגואה עדיין שלהם, אך הוא סגור ומחכה ליום שבו יוכלו לבוא לתקופה יותר ארוכה, אולי כשיצאו לפנסיה. עכשיו הגיעו לחופשה קצרה של שבועיים, והם גרים במלון, אבל יצאו לקנות דגים טריים על החוף, להביא לחברים שהזמינו אותם לאכול.
האישה סיפרה שכיום אוכלוסיית הנוצרים בגואה הצטמצמה, ובעקבות התפתחות התיירות הגיעו הרבה מאוד הינדים, וכעת הם רוב האוכלוסייה. עוד סיפרה שהיא מכירה הרבה מאוד יהודים, ועובדת במשרד רואי חשבון יהודים שיש להם קרובים בישראל. היה מוזר לשמוע אותה מתלוננת שהרבה מאוד עבודות בראיית חשבון בבריטניה מוצאות עכשיו להודו כ"outsourcing", וזה כמובן גורם להפסדים של רואי החשבון הבריטים, כמו שקורה בהרבה מקצועות אחרים.
חזרנו למלון ואחרי ארוחת בוקר יצאנו עם טקסי לשוק הפשפשים המפורסם של אנג'ונה, שמתקיים רק בימי רביעי ומומלץ מאוד על ידי הלונלי פלנט. הפעם התאכזבנו מאוד. ליד החוף בין דקלים ציוריים היו עשרות רוכלים שפרשו את מרכולתם על יריעות בד המונחות על האדמה, והתקיפו את מעט התיירים שהגיעו לשם, בתחינות ונדנודים וניסיונות לסחיטה רגשית: "אולי אחר כך? מבטיחים?" ואחר כך כשלא ניגשים אליהם: "אבל הבטחת!"
הם מכרו את הסחורה הרגילה לתיירים, חולצות טי-שירט, 'בגדים הודים' לתיירים, שרשרות, צמידים, עגילים, תיקים צבעוניים, כיסויי מיטה וכריות, ועוד ועוד כל מיני מה שאני קוראת "צצקס" לתיירים, שמחפשים מתנות או מזכרות. מישהו הסביר לנו שזו הפעם הראשונה שהם מפעילים את השוק, מפני שהוא כולו חשוף לגשם והמונסונים עדיין לא נגמרו. כאשר תתחיל העונה באמת בנובמבר, יצטרפו עוד מוכרי עתיקות ובריק-א-ברק כמו בשוק פשפשים אמיתי.
אחרי שיטוט די מייגע בגלל הטרדות המוכרים, וכמה קניות קטנות של הצעירים, החלטנו לצאת לטייל ברגל לכיוון העיר עצמה, על פי המפה שהייתה בידינו. הלכנו מעט לאורך החוף ואז חתכנו לתוך העיר וצעדנו בין דקלי קוקוס ובננות, כנסיות לבנות קטנות, בתים קטנים עם גגות רעפים אדומים, מוקפים בעצים ושיחים ומזכירים במקצת בתים ישנים במושבות הותיקות בגליל.
אבל העיר נראתה כמו עיר רפאים: חנויות, מסעדות, אפילו מספרת נשים, הכל היה סגור ושומם כאילו לא שמעו על העונה המתקרבת ובאה. לא מצאנו אפילו מקום לאכול, והיה די חם, לכן לקחנו מונית וחזרנו לבאגה העליזה יותר, שבה עמדו הפועלים וצבעו והכינו את המועדון המפורסם: "טיטו", ומסעדות וחנויות כבר היו פתוחות, ואנחנו התפנקנו בארוחה יקרה יחסית במלון שנחשב טוב אך מיועד בעיקר להודים.
שארית היום עברה בגיחה אל החוף, שבו פגשנו מוכר אננסים נמרץ שניסה לשכנע אותנו לסדר לו ויזה של עובד זר לישראל, והבטיח שבכסף שירוויח יקים מסעדה על החוף ויזמין אותנו להתארח אצלו חינם... בדרך למלון המשכנו בשיטוטים בחנויות שכבר נפתחו ברחוב, ואני מצאתי מספרה שהעובדות עדיין ניקו והכינו אותה לתחילת העונה. אבל בכל זאת הסכימו לספר אותי כיוון שכבר עמדו לסיים, ואני נהניתי להיפטר מרעמת השיער המחממת שהצטברה על ראשי.