27.9 בנאולים ונסיעה לבאגה

הבוקר האיר על הבניינים המוקפים דקלים וגינה במלון היפה בבנאולים, והמית הגלים וצפצוף הציפורים היו הקולות היחידים ששמענו. כולם ישנו עדיין, ולכן יצאנו לשוטט על החוף, אך מיד הגיעו המוכרות ומציעי ההצעות למיניהם ולכן חזרנו למלון ומצאנו את הצעירים יושבים כבר לאכול במסעדה הקטנה, מתחת לדקלים על חוף. המפרץ במקום הזה היה רחב מאוד, והיו גלים די גבוהים, והמים היו קצת סמיכים בגלל הגשמים שירדו רק לפני יומיים שם.
הזמן עבר בנעימים בשיחה נינוחה, עד שהתקרבה השעה 12 שבה היינו צריכים להחליט אם נשארים או לא. אנחנו נטינו להישאר, מתוך אינסטינקט שנוצר בנסיעה הארוכה: מוצאים מקום נחמד, נשארים בו לפחות עד שמרגישים שממצים אותו, וכך נמנעים מנסיעות מרובות ומיותרות. אבל הצעירים היו ומלאי מרץ וסקרנות, ורצון לתור ולראות כמה שיותר מקומות, ואנחנו זרמנו אתם – שהרי בשבילנו זהו מפגש עם הדס ועמית ומה עושים בדיוק לא משנה בכלל.
לקחנו טקסי לחוף שנקרא באגה, ושם חיפשנו מלון ליד החוף, ומיד הרגשנו שזהו מקום סואן יותר מבנאולים, ומגיעים אליו יותר תרמילאים וצעירים, אפילו ישראלים. בחרנו במלון קצת מרוחק מהחוף, אבל במרחק הליכה קצרה, שהיה בעצם כמה ביתנים בני קומה אחת ובניין אחד של שתי קומות, ומסעדה קטנה צמודה. החדרים היו קטנים מאוד והקיר המפריד בין החדר והשירותים לא הגיע עד גג הרעפים שלא הייתה לו תקרה. אבל היה מספיק אוויר, ואפשר היה לסגור את החלון כסגולה נגד היתושים, ולישון עם מאוורר בלבד.
יצאנו לחוף והתחלנו ללכת לאורכו, ליד המים, נהנים מהחול הרך והמים הלא קרים שהגלים הביאו מדי פעם עד לכפות רגלינו. היו שם המוני צדפים גדולים ויפים, שכמותם לא ראינו עדיין, והרבה מאוד צדפות ריקות שקליפתן מחוברת עדיין, סרטנים קטנים ושקופים, ובעיקר חורים בכל הגדלים שהם חפרו כמחילות לעצמם.
הגענו למקום שבו החוף הסתיים בנהר שהגיע אל הים. על הגדה שלו במקום המפגש עם הים, היו הרבה סירות דייגים ורשתות. ראינו איך הדייגים מוציאים רשתות ענקיות מהסירות, בתנועות מאומנות וקצובות ומקפלים אותן לערימות מסודרות. לידם ראינו קבוצה גדולה של דייגים מורידה סירה גדולה למים, על קורות עץ המונחים על הקרקע, שאותן מורחים בשמן מדי פעם, כדי שהסירה תחליק בקלות. הדייגים קראו קריאות עידוד קצובות ודחפו את הסירה הכבדה, ובכל פעם עצרו והעבירו את הקורות שעליהן הסירה כבר החליקה לפנים, למקום שאליו עוד לא הגיעה. לבסוף הסירה ירדה למים, ואז התברר שרק שלושה דייגים היו הבעלים שלה, ושאר הדייגים הצטרפו לעזור מתוך חברות ושותפות גורל. אחר כך המשיכו לדחוף עוד ועוד סירות למים באותה צורה. התנועות והקריאות נעשו מתוך מודעות ותשומת לב, והשלווה שהייתה נסוכה על פני האנשים הפשוטים האלה, החוזרים על אותן פעולות יום יום כל חייהם, עוררה בי קנאה.
אפי שאל את אחד הדייגים מתי הם יוצאים לדוג, והוא סיפר שב-10.30 בלילה הם יוצאים למרחק שעתיים חתירה (לא היה להם מנוע) בתוך המפרץ עצמו, משליכים את הרשת, וב-8 בבוקר חוזרים לחוף לאותו מקום, והמשפחות באות לעזור להוריד את הדגים מהרשתות.
חזרנו למלון והצעירים סיפרו שהם יצאו לראות את העיר, ומצאו בה הרבה חנויות ומסעדות שאפשר לאכול בהם. ואכן באותו לילה יצאנו לאכול בעיר, ונהנינו מהפינוקים המוכרים של מבחר מסעדות אוכל מערבי, חנויות מכולת קטנות עם כל הפינוקים המערביים, ואפילו המועדון המפורסם "טיטו" פתח את הבר עם שולחנות הביליארד שלו.
אבל הרבה חנויות ומסעדות בעיר היו עדיין סגורות או שעבדו בהן בתיקונים והרחבות.