יום חמישי, אוקטובר 13, 2005

26.9. טיסה לגואה ונסיעה לבנאולים.

קמנו מוקדם, ויצאנו מהמלון כבר ברבע לשמונה, אף על פי שהטיסה שלנו הייתה רק ב12:10 בצהרים. הפקידה במלון אמרה שצריך לקחת בחשבון שעתיים נסיעה, ורצוי להיות בשדה שלוש שעות לפני הזמן. לא היססנו, מפני שרצינו להיות שם מוקדם ככל האפשר, כשהדס ועמית נוחתים כבר ב-6 בבוקר.
אבל הנסיעה נמשכה רק שעה, ומצאנו את עצמנו בטרמינל של החברה שלנו, כשהדס ועמית אמורים להיות בטרמינל השני, שממנו ממריאה החברה שלהם. השירות של החברה שלנו, קינגפישר, היה מדהים. כבר מחוץ לטרמינל עמדו אנשים לבושים במדים האדומים שלהם והובילו אותנו פנימה. דיילת חמודה הסבירה לנו שהצ'ק-אין יתחיל רק כשעתיים לפני הטיסה. שאלנו איך מגיעים עם התיקים הכבדים לטרמינל השני, והיא הסבירה לנו איך ללכת, ויעצה לנו לשים את התיקים הכבדים בשמירת החפצים שנמצאת באמצע הדרך.
הייתם צריכים לראות אותנו, מתעקשים ללכת עם העגלה והתיקים הענקיים המאיימים ליפול בכל רגע, כשנהגי אוטוריקה ומוניות, וסתם נודניקים, מנסים לשכנע אותנו לנסוע אתם, או לקבל הדרכה שלהם. זה היה מסע מפרך, כי הכביש לא היה חלק, ומכוניות ואופנועים ציפצפו כל הזמן שנזוז ונפנה להם דרך. סוף סוף הפקדנו את החפצים, ומיהרנו לטרמינל כדי לפגוש את הילדים.
אבל שם נתקלנו בבעיה חדשה: בכניסה לכל שדות התעופה בהודו עומד חייל, ומבקש כרטיס טיסה או תעודת עובד. לאנשים שאינם טסים או עובדים בטרמינל אסור להיכנס, ומקבלי הפנים והנפרדים עומדים מחוץ לבניין. הסברנו לחייל שאנחנו טסים מהטרמינל השני, והילדים שלנו נמצאים בטרמינל הזה, ואנחנו רק רוצים לראות אותם. החייל לא התרצה, וקרא לקצין שגם הוא ניענע את ראשו לשלילה. אבל אחר כך אפי הציע שניכנס עם החייל, ונעבור בין האנשים המחכים עד שנמצא את הילדים. אבל הילדים לא היו שם, ובחורה ישראלית צעירה שגם היא הגיעה לבומביי בטיסה של אל-על, לא ראתה אותם שם.
היינו מיואשים, ואז אפי נזכר שהדס אמרה שתשאיר את הטלפון הסלולרי פתוח להודעות כתובות. פתחנו והתכתבנו בקדחתנות, ונודע לנו שהם טסים בחברה אחרת, ויוצאים מאותו טרמינל שממנו אנחנו טסים. דהרנו לשמירת החפצים והוצאנו את התיקים, ושוב הצעדה עם העגלה הכבדה על הכביש הקופצני, לטרמינל שלנו, ושוב הבדיקה של החייל את הכרטיסים, ואנחנו כבר 'על קוצים' ולא יכולים להתאפק, והנה כבר אנחנו רואים אותם מעבר לדלפקי הצ'אק אין ו.....
הפגישה הייתה מאוד מרגשת, ואני בטוחה שהאנשים בטרמינל חשבו שהשתגענו קצת, כי צעקנו ורצנו ותפסנו את הדס ועמית וחיבקנו אותם חזק, ובדקנו שוב ושוב שהם קיימים באמת ולא פרי דימיוננו. פגשנו גם את חבריהם לטיול, נועם ומיכל, ומייד קלחה שיחה נעימה ועירנית על חוויות שונות במסע, והחששות שלהם בפעם הראשונה בהודו.
נפרדנו ממש לפני ההמראה, ונהנינו מאוד מהטיסה והשירות של "קינגפישר", חברת תעופה חדשה בהודו שמשתדלת מאוד בעניין השירות ובכלל גם בסטנדרטים מערביים היא מצויינת. הצלחנו לשנות את כרטיס הטיסה, בשיחת טלפון חינם אחת בלי שום קנס, והכרטיס החדש נשלח אלינו באינטרנט, וכשהגענו הדפיסו לנו אותו בדלפק שלהם בצבעים, ממש כמו הקודם!
החלטנו לנסוע לחוף שנקרא: בנאולים, ולהיות שם בלילה הראשון, ואחר כך להמשיך לפי מצב הרוח. לקחנו שתי מוניות, ואנחנו נסענו עם הדס שהייתה צריכה להשלים שבעה חודשים בנסיעה של פחות משעתיים...
הגענו לבנאולים, והמלון שהומלץ בלונלי פלנט לא ענה על דרישותינו, ולכן נסענו לפי המלצת הנהגים למלון שנמצא על החוף, ונראה נחמד ועם גינה מטופחת. אחרי מנוחה יצאנו לשוטט בחוף, ומייד עטו עלינו מוכרות תכשיטים מקומיות, והיה די קשה להיפטר מהן. החוף היה די שומם מאנשים, וכולו מיוער בעצי דקלים, ובקתות קש ומסעדה הצמודה אליהן בקצה השטח הירוק, על החול הרך.
המשכנו עד לאזור שבו היו יותר מסעדות ומלונות. ניסינו להגיע לכפר עצמו, אבל ראינו שזה רחוק מדי וחזרנו למלון. אכלנו ארוחת ערב טעימה ליד החוף ושוב נהנינו מהחברה הנעימה ומלראות אצ הדס ועמית לידינו, והלכנו לישון, עייפים ומרוצים.

אין תגובות: