24.9 – 25.9 בומביי

ירד גשם שוטף כשהגענו במונית למלון שעליו המליץ הספר בבומביי, והמטריה הגדולה שלי שוב הוכיחה את עצמה כיעילה. אבל העיקרון של "שירותים צמודים" בחדר סביר התגלה כבעייתי ביותר ליישום בעיר ביקרה הזאת. אחרי עוד שני מלונות שבהם לא מצאנו חדר במחיר סביר, נכנענו ונתנו לנהג להוביל אותנו למלון באיזור הנמל, מול תחנת הרכבת, ואני חייבת לתאר את המלון הזה בפרוטרוט מפני שהוא היה אחת החוויות החזקות ביותר שלנו בבומביי.
למלון שתי קומות – בקומה הראשונה החדרים ה'זולים': 790 – 890 רופיות וכלום בלי שירותים צמודים. החדר הזול יותר היה קופסא בגודל של שלושה מטרים מרובעים ובה שתי מיטות, ארונית מדפים קטנה ביניהן, טלוויזיה תלויה על הקיר ומזגן משותף לחדר הסמוך, כך שלמעשה יש פתח בקיר העשוי ממשהו שנראה כמו דיקט שבו הוא עובר. החדר היקר יותר באותה קומה, שאותו לקחנו, דומה אבל קצת יותר גדול והמזגן אינו משותף לחדר השכן. בקומה שמעל יש דלפק קבלה זעיר ומשהו שצריך להיות 'לובי' – כורסאות ליד הקיר ושוחלן פינתי עם עיתונים – וזהו גם המסדרון של הגרים בקומה הזאת שבה החדרים כולם עם שירותים צמודים אבל כמובן שהם יקרים: 1350 – 1500 רופיות לחדר.
בקומה שלנו היה צוות של ארבעה עובדים שהתגודדו ליד שולחן וכל הזמן ניקו את השירותים המשותפים שהיו שני חדרים עם שירותי אסלה או כמו שהם קוראים להם: "שירותים אנגליים", ושני חדרים זעירים שבהם היו מקלחות, או יותר נכון ברזים ודליים שבהם אפשר היה לעשות "hot bucket", כלומר מקלחת המצרפת דלי מים חמים עם מים קרים מהברז בכלי קטן דמויי משפך על הגוף. אבל המקום כולו היה נקי ללא רבב, על המיטות סדינים צחים וסדינים לכיסוי, הצוות היה נחמד ומוכן לעזור והמזגן היה שימושי מאוד בעיר החמה והלחה הזאת. בחדר הזערורי הזה למדנו שאנחנו לא זקוקים להרבה מקום, ואפשר להסתדר ולהרגיש נעים גם בחלל קטן – כאשר הוא מכיל את כל הדברים החשובים באמת.
אבל כשהגענו החדר לא היה פנוי ולכן השארנו את הדברים בחדר האיכסון (כן, גם חדרון כזה היה שם בקומה השניה מול הקבלה) ויצאנו לאכול ארוחת בוקר.
העיר עשתה עלינו רושם נעים והרבה יותר מערבי מאשר דלהי. אמנם אין בה שדירות רחבות וענקיות, וכיכרות גדולות והתנועה הרבה יותר איטית בה בגלל זה, אבל יש המון עצים וגינות ובתים יפים גם מהתקופה של השלטון הבריטי וגם משנות החמישים. יש המון מקומות שנעים לשבת ולשתות קפה או לאכול משהו, והעיקר: לא מציקים כל כך לתיירים העוברים ברחוב! במיוחד לא באיזור הנמל שבו גרנו, מפני שיש בו פחות תיירים מערביים והוא מקומי יותר באופיו.
אכלנו במסעדה הומה אנשים ויצאנו לחפש את קפה האינטרנט שהפקידה במלון המליצה עליו. אבל המקום היה עדיין סגור וגם אחרי שעשינו עוד סיבוב וחזרנו ב10.30 כמו שאמר בחור שעובד בחנות שבכניסה לבניין, עדיין לא היה שם אף אחד ויצאנו לחפש מקום אחר. לבסוף מצאנו משהו שהיה שילוב בין קפה אינטרנט ומרכז הדרכה למחשבים וישבנו להעלות את הבלוג שהצטבר אצלנו עוד מסוף הביקור בלאדאק. אחרי כשעה אפשר היה כבר להיכנס לחדר ואני חזרתי להתקלח ולנוח, ואפי שיב עוד כמה זמן עד שהתייאש מפני שהמחשב היה איטי להחריד ומדי פעם הקשר היה ניתק והיה צריך לעשות את כל ההתחברות והטענת התוכנה המיוחדת מחדש.
אחרי שאכלנו במקדונאלד יצאנו לשוטט בעיר ולמעשה אחד המקומות היפים ביותר בה היה ממש מול המלון: תחנת הרכבת הויקטוריאנית, ולידה בניין משרדי הרכבת שעכשיו הפך למשרד ממשלתי שהכניסה אליו אסורה. הלכנו לכיוון החלק התיירותי יותר של העיר – הכיכר המרכזית עם הפסלים והגינה היפה, בנייני האוניברסיטה המסוגננים והבריטיים כל כך, ה"מידן" – מדשאות גדולות באמצע העיר שמהוות מעין פארק ששחקני קריקט לבושים לבן מעטרים אותן, עד שהגענו למה שנקרא: "השער להודו". זהו שער גדול ומעוטר בתבליטים הניצב מול הים, ומאחוריו גן קטן ומטופח, ומשמש אתר מרכזי לתיירים ולמקומיים היוצאים לבלות מול הים ולאכול גלידה או חטיפים הודיים. ליד השער ראינו את מלון "טאג' מאהל" המפואר, וכמובן שנכנסנו אליו וראינו את החנויות המפוארות והיקרות גם במונחים מערביים ובית הקפה שלו שיכולים לשבת בו רק אורחי המלון. אבל השתמשנו בשירותים המפוארים מאוד וזכינו לליווי צמוד של נערת ונער השירותים (כל אחד בהתאם למינו...) שהובילו אותנו אל התא, פתחו לפנינו את הברז והוציאו סבון ממכשיר הסבון, ולבסוף הושיטו לנו את הנייר לניגוב הידיים...
מצאנו קפה אינטרנט מוצלח שהיה לו חיבור לדיסקון קי וקשר די מהיר באינטרנט וישבנו שם עד שהיינו עייפים ורעבים מכדי להמשיך.
החלטנו לאכול באחת המסעדות המפורסמות שהייתה ליד הקפה, ליאופרד, שישבו בה כמעט רק תיירים מערביים. אבל היא הייתה מלאה, והלכנו למסעדה אחרת, שגם היא הגישה מנות מערביות במחירים שערורייתיים, כמו בכל מקום בעיר הזאת. חזרנו למלון ברגל ועברנו ליד אזור הבניינים המסחריים בכיוון לנמל. קצת לפני שהגענו לאזור הרכבת והמלון ראינו קבוצה גדולה של אנשים יושבים בצפיפות על המדרכה ליד הכביש. כשהתקרבנו כדי להבין מה הם עושים ראינו שכולם מרותקים למכשיר טלוויזיה שעמד על המדרכה לפניהם ושידר סרט הודי בוליוודי טיפוסי.
למחרת קמנו מאוחר והחלטנו להסתער על הטענת הבלוג כמשימה ראשונה ורק אחרי השלמתה לטייל בעוד מקומות בעיר. לקחנו מונית לקפה אינטרנט וישבנו שם שלוש שעות, הפסקנו לארוחת צהרים במסעדת ליאופרד הסמוכה, וחזרנו לאינטרנט עד שהעלנו את כל הבלוג עד החזרה מבורמה והיציאה מדיה פאראדש. אבל כשבדקנו את התוצאה ראינו שהחלק האחרון לא נקלט. ביקשנו עזרה וקיבלנו תשובה אוטומטית שכרגע אין אפשרות לעשות דבר ועזרה תגיע מאוחר יותר. ניסינו שוב, אך דבר לא השתנה וגם בקפה אינטרנט השכן התוצאה הייתה זהה, אף על פי שהבדיקה הראתה שהבלוג נקלט באתר ואמור להיראות בו. אפי קיווה שזו תקלה זמנית בבלוגספוט ושהיא תתוקן בקרוב, והחלטנו לפצות את עצמנו בטיול בעיר והליכה לאורך החוף עד לאזור אחר של העיר שבו הייתה חנות ספרים גדולה ומפורסמת. המוכרים בחנות במלון "טאג' מאהל", אמרו שספר שאפי מחפש מאז שאנחנו בהודו ישנו בה. התחלנו ללכת ואיבדנו קצת את הדרך מאחר שהמפה בלונלי פלנט לא הייתה ברורה מספיק. ראינו אישה הודית לבושה בגדים מערביים ומסופרת קצר וידענו שהיא דוברת אנגלית רהוטה. שאלנו אותה על הדרך והיא התחילה להסביר ואז אמרה שהיא עצמה הולכת לשם, והזמינה אותנו להצטרף אליה. היא סיפרה שהיא מגואה, אבל גדלה בדארג'ילינג. אביה היה מנהל בית הספר הישועי סט. ג'וזף שביקרנו בו עם ידינו ג'ימי, ופגשנו את האב ואנס, האחראי על בתי הספר הישועיים בצפון הודו.היא כמובן הכירה אותו ואת מיסטר דאס, האופטומטריסט, ידידו של ג'ימי, אך לא את ג'ימי עצמו שלמד בסט. פול ורק היו לו חברים שלמדו בסט. ג'וזף. דיברנו על דרג'ילינג והרגשנו כמו בן עיירה קטנה שפוגש בן אותה עיירה בעיר הגדולה ומתחיל לחפש מכירים משותפים ולהעלות זכרונות. באמצע הדרך האישה הנחמדה נפרדה מאתנו ונכנסה למקום שאליו הלכה, אחרי שוידאה שאנחנו יודעים איך להגיע למחוז חפצנו.
אחר כך חשבנו על ההתרגשות שעוררה בנו פגישה עם מישהי שגדלה בדרג'ילינג והכירה את המקומות והאנשים שהכרנו שם, והבנו שבשני מקומות בהודו הרגשנו מאוד בבית: דרג'ילינג ומקלאוד, בזכות השהות הממושכת בהם והאנשים שפגשנו והכרנו שם. והבנו שהדבר החשוב והחזק ביותר בטיול הזה הוא האנשים שאנחנו פוגשים ולא הנופים או האתרים שאנחנו רואים – חשובים ככל שיהיו. גם הלימודים במקלאוד תפסו אותנו בעיקר בגלל המורים והתלמידים שהרשימו אותנו בכנות שלהם ונקשרנו אליהם מתוך הערכה ואהבה.
המשך הדרך היה בכביש רחב לאורך המפרץ, שהנוף העירוני המערבי של בומביי ליד המפרץ הגדול והיפה היה יפה ומרשים. חזרנו לתוך העיר בדרך לחנות ועברנו שוב ליד שחקני הקריקט במידן. כשהגענו לחנות התפעלנו מהשפע והעיצוב והחלוקה לנושאים ופינות הישיבה והמיזוג המושלם חנות שנראתה כמו חנות מכובדת מאוד בניו יורק או בפריז. החלטנו לא לקנות יותר ספרים כיוון שאנחנו סוחבים אתנו המון ספרים שמחכים לקריאה ו'נתקענו' קצת בספרים אחרים – אני בסיפור חיי בודהה שלא דיבר אליי מפני שלא נכתב כספרות אלא כמיתולוגיה, ואפי עם ספר עב-כרס של דיקנס שאותו הוא קורא במקביל לכמה ספרי פילוסופיה אחרים. אבל למרות שלא מצאנו את הספר שאפי חיפש קנינו בכל זאת שני ספרים קטנים ששקלנו (פיזית, כלומר אמדנו את משקלם) כדי לראות שאינם כבדים מדי. לי קשה מאוד לעמוד מול ספרות קלאסית משובחת בהוצאה ובמחיר זול ואפי לא מתגבר על יצרו כאשר הוא רואה ספר טוב העוסק בבודהיזם או בפילוסופיה מזרחית בכלל. אחרי שנכנענו לפיתוי הרוחני בחנות הספרים יצאנו לאכול במסעדה שהספר המליץ עליה לא רחוק מהחנות, אבל התור של האנשים לידה והמלצר שהסביר שיעברו לפחות עוד עשרים דקות עד שניכנס, הרתיעו אותנו ונכנסנו לפיצריה מהודרת שהייתה בקרבת מקום. ראינו את המעמד הבינוני הגבוה גודש את המסעדה המבוקשת ואת הפיצריה, ומשפחות וזוגות צעירים אוכלים ארוחה בינונית ומטה במחירים מופרזים בהחלט, בלי להניד עפעף והבנו את השגשוג והפריחה של המעמד הזה, כתוצאה הצמיחה הכלכלית המהירה בהודו.
חזרנו למלון וארזנו כדי לקום מוקדם ולהגיע לשדה התעופה, ממנו נטוס לגואה. היה קשה לישון ההתרגשות לקראת הפגישה עם בתנו הדס ובן זוגה עמית, ואני הרגשתי שכל הזמן מרוח על פרצופי חיוך מטופש מתוך תחושת אושר גדול לקראת הפגישה המיוחלת.