יום שישי, אוקטובר 07, 2005

22.9 מאנדו

למאנדו הגענו די מוקדם, והיינו די נחושים לישון הפעם במקום שמומלץ בלונלי פלנט לא באחד מהמלונות הממשלתיים היקרים. אבל מהר מאוד הבנו ששוב נבלה לילה תחת כנפי חברת התיירות של מדיה פאראדש, והפעם במחיר היקר ביותר ששילמנו על חדר בהודו: כמעט אלף רופיות ללילה וארוחת בוקר! (מאה שקלים!) החדר היה די גדול, עם מרפסת, טלוויזיה שיש בה רק ערוצים הודים ומנורות שינה ליד המיטה. הכל בסגנון שנות השישים, וגם במסעדה כסאות ניקל עם חוטי פלסטיק ווילונות וונציאניים. אבל מייד ראינו שגם פה כמו בכל הודו הבעיה היא החזקה, החזקה, והחזקה. מנורת קריאה אחת לא עבדה והבטיחו לשלוח חשמלאי ואכן הוא הגיע, עבד במשך כמעט שעה, והצליח לבסוף להפעיל את המנורה, אחרי שיצא ונכנס כמה פעמים ובכל פעם הביא משהו אחר.
עוד באותו יום אחרי ארוחת צהרים קלה, יצאנו לראות את הארמונות העתיקים של מאנדו. התחלנו בארמון עתיק, שמהגג שלו אפשר היה לראות את כל העמק הירוק והמעובד שמתחת לעיר. אחר כך נסענו למתחם שנקרא "ארמון הספינה" ובו כמה ארמונות שהבולט שבהם דומה בצורתו לספינה, בהיותו מוארך וצר, וליד כולם בריכות מים ותעלות וסביב הכל מדשאות מטופחות, שיחים ופרחים. אבל היה מעונן מאוד ותוך זמן קצר התחיל גשם שהלך והתגבר.
החלטנו לוותר על המשך הסיור למחרת, כיוון שהנהג אמר שלא צריך לצאת לפני 11 בבוקר כדי להגיע לרכבת לבומביי בשעה שלוש בערך. למרות הגשם ניצלנו את המכונית ליציאה למסעדה בעיר, שבה אכלנו אוכל הודי די טעים, אחרי הצלחנו להסביר למלצר שאנחנו לא רוצים צ'ילי או משהו חריף אחר בתוכו.

בבוקר ארזנו הכל והטענו על המכונית, והשלמנו את הביקור באתרים שלא ראינו ביום הקודם. התחלנו בשרידי ארמון ליד המלון, שהסיפור שלו היה רומנטי ועצוב. המלך בנה אותו לאהובתו, אישה בת העם הפשוט, והיא חיה בו והתבוננה בנוף ובבריכות שמתחתיו בכל פעם שהייתה לבד ורצתה להשתעשע. אבל אז הצליח אכבר הגדול, קיסר מוגהולי שכבש את כל הודו, להתקרב לממלכת מאנדו והמלך ברח והשאיר את אהובתו בארמון. בסופו של דבר הנערה התאבדה כדי לא ליפול לידיו של הקיסר.
אחר כך עצרנו ליד קבוצת ארמונות שנראתה ליד הכביש, אך מאחוריה היו עוד בריכות וארמונות. שם פגשנו קבוצה של ילדים רועים בכל מיני גילים, שהשאירו את הפרות לראות בשדה מחוץ לשער, והם עצמם נכנסו לארמון ושיחקו לידו. כשראו אותנו שמחו מאוד והביעו רצון להצטלם, וניסו לדבר אתנו בידידות ובעליזות.
מאחורי הארמון הסתתרו עוד ארמונות, ואנחנו עברנו בכולם עד שהגענו לארמון שנקרא: "ארמון המינקת", ובו יש תופעה מיוחדת של הדהוד על פי הספר. מבחוץ שמענו קול שירה נשי והסתקרנו לראות מי שרה שם. בתוך החדר הגדול המוקף קשתות אבן עמד בחור צעיר, ובידו פרחי שדה שקטף בחוץ. הוא עמד במרכז החדר ושר, ההד החזיר את הקול ומשך את הצליל העדין שנשמע כמו קול אישה. זה היה ממש מרגש, וביקשנו ממנו לחזור על השירה שלו שוב למען המצלמה שהפכה למצלמת וידאו לצורך העניין. הבחור חזר, והקול לא נקלט משום מה ולכן היה צריך לחזור שוב ושוב. אבל הוא היה חביב מאוד ושליו, ואנחנו עמדנו והקשבנו לשירתו בחדר הקסום, שהנוף היפה של העמק הירוק נשקף מבעד לחלונות הגדולים שלו.
ביציאה ראינו משפחה עם הרבה ילדים משחקים קלאס על הדרך, והתינוק שוכב בערסל מאולתר עשוי משק התלוי בין חבלים. הם היו חביבים וידידותיים וזה היה כל כך מרענן לחייך ולברך אנשים שסתם מתעניינים בנו ולא רוצים למכור לנו שום דבר...
ראינו עוד כמה ארמונות, ונסענו למסגד מוגהולי עתיק במרכז הכפר ובזה סיימנו את הביקור במאנדו ובמדיה פאראדש בכלל. נסענו לאינדור, עיר גדולה ומתפתחת שיש בה המון בתי ספר וקולג'ים, והגענו לתחנת הרכבת, לנסיעה הראשונה שלנו במחלקה ראשונה – אמנם דרגה שלישית, כלומר תא עם שלושה דרגשים בכל צד – עם מיזוג אוויר. למעשה התא נראה בדיוק כמו התא במחלקה השניה שבה נסענו, אבל האוכלוסיה הנוסעת שונה מאוד, ויש שמיכות, סדינים וכריות ואפילו מגבת קטנה.
התכוננתי למיזוג בלבוש הולם ולקחתי את הכדור החזק שלי נגד אלרגיות (זילרג'י, ממש תותח שמספיק ל-24 שעות!) כך שהייתי מנומנמת מייד כשהתחלנו לנסוע. חיכינו לארוחת הערב שהזמנו, כדי שנוכל לעלות למיטות ולישון. על השכנים בקרון אפשר לומר שהיו מאוד נקיים, מנומסים, לא נעצו עיניים, אבל דיברו ביניהם בעליזות ובידידות ובקול רם, ובתא אחד שיחקו קלפים חבורה גדולה ועליזה. אבל לנו שום דבר לא הפריע לישון עד הבוקר, כשהתעוררנו בתחנה הראשונה בפאתי בומביי, והתארגנו לירידה לעיר הגדולה.

אין תגובות: