21.9 אומקארשואר

הנסיעה הייתה הרבה יותר קצרה ממה שציפינו והגענו בשעות אחר הצהריים המוקדמות לכפר. אבל האכזבה הייתה גדולה: המקום עלוב, מלוכלך ומוזנח. אמנם האי שעליו נמצאים המקדשים נראה רומנטי מרחוק – עם בתים נמוכים צפופים וכמה בתים דמויי ארמונות עתיקים עם כיפות עגולות והכל מוקף בעצים על גבעה המתרוממת מעליהם, אך בצד שבו נמצאנו הכל נראה דוחה. חיפשנו מלון שהומלץ בלונלי פלנט והוא התגלה כמקום מוזנח, ריק לחלוטין וזקוק לשיפוץ רציני כדי שאפשר יהיה לגור בו. המשכנו לעוד מלון שהמקומיים המליצו עליו לנהג שלנו והוא היה במצב טוב יותר, די חדש וגדול עם עובדים במדים וכו'.אבל כמו הרבה דברים בהודו – המראה החיצוני מטעה. החדרים היו קטנים ובלי אוורור ובלי נוף והמקום כולו היה עגום ובלי שום גינה או איזה שהיא אסטטיקה שיכלה ליצור תחושה נעימה. אחרי שפסלנו גם את המלון הזה, נשאר לנו רק המלון הממשלתי המפואר שרצה סכומים דמיוניים על החדר שנקרא "סטנדרט" ומחיר יותר סביר על מה שנקרא "budjet", אבל למעשה היה תוספת שלמה למלון שלא הייתה גמורה והחדר היה קטן ובלי מרפסת. מכיוון שידענו שנבלה יותר זמן בחדר בגלל שהתכוונו לנוח וליהנות באומקרשוואר, השגנו הנחה לשלושה לילות ונכנסנו לחדר הגדול והמסודר יחסית להודו, עם המרפסת ואפילו חדר ארונות.
באותו ערב אכלנו במלון, אבל החלטנו לחפש את המסעדה של החבר שלנו ממקלאוד, מהמסעדה שבה יכולנו לאכול אוכל הודי טעים ולא חריף. כשעזבנו את מקלאוד נפרדנו ממנו, והוא סיפר לנו שיש לו מסעדה כמו זו שבמקלאוד באומקרשוואר שבמדיה פאראדש, ונתן לנו את הכרטיס שלו עם שם המסעדה ותמונתו.
למחרת יצאנו בבוקר לכיוון האי, לגשר הולכי הרגל שהוא הדרך היחידה להגיע אליו. למרות שכמעט לא מגיעים תיירים מערביים לאומקרשוואר, המטרידים הרגילים פעלו במלוא העוצמה, ואולי אפילו ביתר נחישות. מיד ליד הגשר ראינו את הסמטאות שעליהן נכתב בלונלי פלנט, והתחלנו לצעוד בתוכן לכיוון המקדש. המון חנויות של צורכי המקדש: פרחים וסוכריות לבנות שמביאים כמנחה, אך גם חנויות של ספרים דתיים וקלטות וידאו עם דרשות ושירים דתיים. ליד המקדש עצמו היו צעירים לבושים בחצאיות כתומות וחולצות לבנות שהציעו לנו פוג'ה, כמו שהציעו לכל מבקר במקדש. אלה ברהמינים, שעולי הרגל ההינדים נעזרים בשירותיהם תמורת סכומים צנועים או לא צנועים, והם מבצעים עבורם את טקס מריחת הנקודה האדומה על המצח ומלמול מה שאפי קורא לו" מי שבירך"... התחמקנו מהם באלגנטיות וטיפסנו במדרגות המלוכלכות למקדש, שהיה מחולק לכמה מקדשים קטנים ובהם ישבו עולי רגל והקשיבו לברכות. הכל היה מלא קליפות ושאריות מזון וצואת פרות ושום אוירה של קדושה לא שררה במקום. החלטנו לצאת מהסימטאות ולעלות על הגבעה, שנראתה מיוערת ועם מעט בתים, ולהשקיף ממנה על האי.
היה חם מאוד כשהגענו לתחתית המדרגות התלולות המטפסות לראש הגבעה, וישבנו לנוח בצל העצים בצד הדרך. ילדים מלוכלכים בבגדים מסמורטטים לטשו עיניים וחייכו, אבל לא ביקשו שום דבר – אפילו לא סוכריות.
ישבנו והתרעננו ברוח שנשבה, ניהלנו דו-שיח של חיוכים עם הילדים ובירכנו את האנשים שעברו בדרך, איכרים פשוטים, ב"נמאסטה". כשהגענו לראש הגבעה ראינו שלמעלה מסתתר לו כפר שלם, בין העצים. ואז ראינו מקדש עתיק בנוי בסגנון קוג'ראהו, מאבן בצבע אדמדמם. התקרבנו והתפעלנו מהפנינה הזאת, הנמצאת כל כך קרוב למקדשים המודרניים המכוערים והמלוכלכים שאליהם מגיעים כל עולי הרגל. בחצר המקדש היו פסלים עתיקים מסודרים בשורות ומסומנים במספרים, אבל שורת הפסלים הסתיימה בגלי חורבות זרוקים בין הפסלים, כאילו מישהו ערם את השרידים שם לפני מיון וסימון והפסיק את העבודה בפתאומיות.
היה חם אחרי העלייה התלולה וישבנו בצל העצים במין קיוסק עלוב, ושתינו קוקה קולה. שתי נשים ישבו שם עם ילדיהם וחייכו אלינו. הילדים התביישו בהתחלה, אבל אחרי זמן קצר התרצו וחייכו גם הם. אחד הילדים עשה את צרכיו על האדמה ברחבה שליד הקיוסק, וחברתה של האם לקחה קצת סיד מערימה קטנה ושפכה אותו על הצואה. אחר כך הלכה לברז הקטן שהיה ליד הקיוסק ולקחה כד מתכת גדול ושמה על ראשה ולתוספת לקחה את הילד על הכתפיים. היא הלכה בשיווי משקל מושלם כשהילד בזרועותיה, והסארי הצבעוני שלה יורד ברכות לאדמה ומסתיר את רגליה.
אפי צילם את הנשים והילדים והם היו סקרנים מאוד לראות את עצמם, וכולם חייכו וצחקו למראה התמונות. זה היה כל כך שונה ממה שפגשנו על הגשר ובמקדשים, עד שהתקשינו להאמין שאנחנו עדיין באותו כפר.
יצאנו מהכפר והמשכנו ללכת בשביל על הגבעה, לכיוון הגשר השני המוביל לכביש שבקצהו קבענו עם הנהג שיחכה לנו. עברנו בין עצים ושיחים מעל המדרון הירוק של הגבעה היורד לנהר הסובב את האי, והתחלנו לראות שרידים של מקדשים ופסלים עתיקים. כל הפסלים של שיווה היו צבועים בצבע כתום מזעזע שלא התאים לרקע העדין של הצבע המקורי. ראינו שערים ושרידי עמודים משני צדי הדרך ולא רחוק ממנה.
הדרך התפתלה והובילה אותנו אל ירידה לעמק צר בין שתי גבעות, ועכשיו הופיעו גם סימני ציווילזציה: חנויות מזכרות דתיות וקיוסקים. קנינו מים קרים בקיוסק, שלידו עמדו שתי משפחות צעירות של עולי רגל. אחד הגברים ביקש מאתנו להצטלם עם הנשים במצלמה שלו, וכשסיים הנשים נישקו את רגלינו. לא הבנו והיינו נבוכים, ואפי ביקש מאחת הנשים לחזור על המחווה כדי לצלם אותה. ייתכן שהם הגיעו מכפר נידח ולא ראו אנשים לבנים מימיהם, והיו אסירי תודה שהצטלמנו אתם ועכשיו יוכלו להראות בכפר צילום אתנו, או שהם פשוט מתייחסים בכבוד גדול מאוד לאנשים לבנים ומביעים זאת בדרך שלהם נראית טבעית מאוד.
אחרי הפגישה המוזרה הזאת, עלינו במדרגות לגבעה שממול ושם עברנו דרך שער עתיק גדול והתגלה לנו מקדש ענקי בהמשך הדרך מהצד השני. זה היה משהו בלתי צפוי ומרשים מאוד. מקדש גדול מאוד, שבתחתית הקיר הסובב אותו היו מאות תבליטי פילים גדולים ומפורטים בתנוחות שונות. למעלה היו עמודים גדולים שבקצותיהם היו דמויות של אוגר, (המפלצת החביבה על ההינדים והבודהיסטים בכל המקדשים) המגיחות מן העמוד ונאות כאילו מרחפות באוויר.
במרכז היה קודש הקודשים ובו פסל שיווה ומסביבו שוב תבליטי אבן יפיפיים בסגנון קוג'ראהו, עם נשים יפות. אבל הכל היה קטן וצנוע יותר, גם בגלל שזה היה רק מקדש אחד וגם מפני שלא נשארו הרבה תבליטים שלמים כמו בקוגראהו הנידחת, שאליה לא הגיעו המוסלמים. פועלים עבדו שם ושיפצו את המקום והיו שם כמה מבקרים הינדים, שהסבירו לנו שהכתובת מעל הכניסה לקודש הקודשים היא בסנסקריט. המקומיים עברו דרך המקדש כדרך קיצור בדרכם לגשר ולכפר שלידו.
חזרנו למכונית אחרי שחצינו את הגשר השני, ונתקלנו שוב במטרידנים המוכרים ומציעים הצעות שונות – כאילו לא היינו זה עתה בעולם קסום ומרהיב ביופיו.
רצינו לחפש את המסעדה של ידידנו ממקלאוד, ושאלנו אנשים בעזרת הנהג, לאכזבתנו נודע לנו שהוא מגיע רק באוקטובר, כמו שבעצם אמר לנו בזמנו, והמסעדה סגורה בהיעדרו. נחלנו אכזבה נוספת כשרצינו לבקר במערה הקדושה, שגם היא מוזכרת בסיפוריה של גיטה מאטה, ובעוד מקדש שנמצאים במרחק כמה קילומטרים מהכפר. התברר שאפשר להגיע לשם רק בסירה, ובגלל הגשמים הזרמים בנהר חזקים מדי, ומסוכן לשוט עכשיו.
המקומות האלה היו בעצם שאר הדברים שרצינו לראות באומקרשוואר, ולכן לא הייתה לנו סיבה להישאר שם יום נוסף, כמו שחשבנו בתחילה. החום והלחות גם לא עודדו אותנו לטייל ביער כמו שפינטזנו לפני שבאנו למקום.
חשבנו לנסוע לכפר נוסף שבו יש מבצר ומקדש עתיקים, אבל הוא היה במרחק של שעתיים באמצע הדרך למאנדו, שאליה התכוונו להגיע בין כה וכה. וכך החלטנו לחזור למלון, לרבוץ ולנוח ולאכול בו שוב, ארוחה שלישית – פשוט מפני שאין מקום אחר שיתאים לנו. אבל החדר הנעים, חובות כתיבת הבלוג שהצטברו, והרצון לחזור לרביצה בטלנית שעלה בנו אחרי הריצה בשלושת השבועות האחרונים – פיצו אותנו ונהנינו מאוד.