יום שישי, אוקטובר 07, 2005

20.9 סנצ'י

למחרת בבוקר יצאנו מוקדם כדי להספיק לעבור את כל 300 הקילומטרים שמפרידים בינינו בין סנצ'י, התחנה הבאה שלנו. נהגנו הנחמד, שיוהראם, התחיל כבר ביום הראשון לנסיעה להרגיל אותנו למוסיקה הודית, שהשמיע לנו ברמקולים שהיו ממש לידינו מאחורי המושב האחורי שבו ישבנו. בהתחלה זה אפילו הרגיז אותנו קצת, כי חשבנו כמערביים שהוא היה צריך לשאול אותנו אם זה בסדר. אבל בהמשך למדנו לאהוב חלק מהשירים ולהכיר אותם, (לא היה לו מבחר גדול מדי של קלטות...) ולהבחין בין שירים יפים יותר ופחות. שיר אחד הזכיר לנו מאוד את השיר: "יוסי בכינור, פייסי בתוף, משה בחצוצרה, והמה הרחוב." של ביאליק, ולכן כינינו את הנהג: יוסי.
בדרך כלל הוא התרכז בנהיגה, וביריקות הפאן שלעס על הכביש מדי פעם, כשהוא פותח את הדלת תוך כדי נסיעה, מתכופף ויורק לכביש. אבל מדי פעם היה אומר משהו בהבעת חשיבות: זהו הנהר x והוא נמשך מכאן לשם. אני התקשיתי להבין אותו מאוד, בגלל המבטא ההודי החזק שלו והשיבושים הנוראיים של השפה האנגלית בפיו, וגם בגלל שהוא דיבר בפה מלא פאן. אפי, אופטימי ללא תקנה, ניסה לקשור אתו שיחה מדי פעם, בזוכרו את ימי בורמה העליזים, כשנסענו עם אאונג מינג החביב וניהלנו אתו שיחות מעניינות. אבל ללא הועיל. הדרך היחידה לדבר אתו הייתה במלים קטועות החוזרות על עצמן, בלי מלות קישור, או צורת מוזרות של משפט כמו צורת השאלה באנגלית...
הנסיעה הייתה די משמימה, בין כפרים עלובים ועיירות עוד יותר עלובות ומלאות בערימות אשפה בצדי הרחובות. זוהי הודו שנשכחה בשולי המהפכה הטכנולוגית. אין מים זורמים ואין חשמל בכפרים, הכל מתנהל כמו לפני מאה שנה, אנשים לטשו אלינו עיינים כדרך ההודים, בלי בושה, עד שהחזרנו להם לטישה נוקבת והם הסיטו את העיניים. אבל אני הרגשתי שאנחנו מתמודדים עם הודו כפי שהיא, ערומה מאתרים מרהידים או פינוקים למערביים כמו שיש במקומות המתויירים.
הגענו לסאנצ'י מוקדם אך לא ניצלנו את הזמן לביקור באתר, מפני שירד גשם והיה אפור ומשמים. סאנצ'י היא למעשה כפר עלוב, שמגיעים אליו עוד פחות תיירים מאשר לאורצ'ה, מפני שזהו אתר ארכיאולוגי בודהיסטי, מקדשים שבנה המלך הבודהיסיטי ההודי אשוקה. תיירים הודים הינדים לא מגיעים לשם, ורק תיירים מערביים מעטים "משוגעים לדבר", או כאלה שעוברים שכל מדיה פאראדש כמונו נמצאים שם.

נאלצנו לישון במלון של החברה הממשלתית לתיירות של מדיה פאראדש, וזו הייתה פגישה עם חוסר היעילות הגובל בשחיתות בשלטון ההודי. המקום נראה יפה – גינה גולה ומסעדה די גדולה שבכניסה אליה יש דלפק קבלה ענק עם מחשב ושני פקידים, ועוד כארבעה עובדים שראינו. אבל במלון יש, לא תאמינו: שני חדרים! החדר הראשון היה בלי חלון ולכן ביקשנו את החדר השני, שהעובדים התרוצצו הלוך ושוב לתקן ולהשלים מה שהיה מקולק או חסר. המחיר היה שערורייתי אך כלל ארוחת בוקר, שלא כנהוג במלונות הודיים בדרך כלל.
האבסורד הכי גדול היה שהמסעדה הענקית הייתה ריקה כאשר אכלנו שם ארוחת ערב ובוקר, וכך גם החדר שלידינו, שכאמור היה זקוק לעבודות החזקה. אבל כל העובדים הרבים התרוצצו סביבנו בחוסר יעילות ולא נוצלו לתיקונים והחזקה – צביעה, טיח וכו',שכל כך נחוצים למלון הזה. זוהי דוגמה לשיטה הממשלתית שבה מי שמצליח להכניס קרוב שלו או חבר שלו לעבודה בממשלה משאיר אותו שם ואף אחד לא בודק אם באמת צריך להחזיק את העובד. אני יודעת שגם אצלנו יש כאלה דברים אבל פה זה בולט מאוד, ויש הרבה מאוד דברים שמוחזקים על ידי הממשלה. בסנצ'י יש עוד מלון ממשלתי שנראה קצת יותר טוב, אבל גובה מחירים עוד יותר שערורייתיים, ואנחנו וויתרנו על הכבוד להתארח בו.

קמנו מוקדם בבוקר כדי לראות את הזריחה באתר הארכיאולוגי, אבל הטעו אותנו לגבי שעת הזריחה וכבר בדרך ראינו את השמש מתחילה לעלות. בקופה היינו צריכים למלא טופס מפורט על עצמנו וזה עיכב אותנו עוד יותר, ואחר כך בדקו את הכרטיסים שלנו שלוש פעמים... וכל זה במקום ריק כמעט ממבקרים!
אבל היה כדאי להתאמץ – סנצ'י הוא מקום יפה ומרשים מאוד במבנים העגולים ובשערים המעוטרים בתבליטי אבן שמזכירים את קאג'וראהו, אבל נוצרו כמאתיים שנים קודם לכן. יש שם שרידים של המנזרים הבודהיסטים הראשונים, ופסלי בודהה פשוטים לא צבעוניים בכניסה לכל פגודה. הפשטות של הפגודות הייתה מרשימה אחרי הזהב המסנוור של הפגודות בבורמה, והן נראו יותר קרובות לרעיון הבודהיסטי המקורי.

אין תגובות: