17.9 אורצ'ה

החושך ירד מוקדם בגלל העננים, ונסענו כך עד שהגענו לאורצ'ה וחיפשנו מלון שהומלץ בחום על ידי הלונלי פלנט. הרחוב היה קטן ומלוכלך והיו בו חנויות קטנות ועלובות. תהיתי איך יכול להיות שהספר המליץ בכלל על המקום, אבל החלטנו לנסות בכל זאת. כשהמכונית נעצרה ליד השלט יצא לקראתנו אדם צנום ונמוך והושיט את ידו ללחוץ את ידינו, ובירך אותנו בברכת ברוכים הבאים בחום. הוא הוליך אותנו דרך פיגומים שסגרו של הכניסה למלון, ושם ראינו מדוע המליצו עליו. החצר הפנימית הייתה כולה גינה יפה שבקצה היו כמה שולחנות, וכל החדרים פנו אליה, ולמעלה נשקף הארמון העתיק על הגבעה.
היינו עייפים, ובכל זאת ביקשנו לראות כמה חדרים מפני שהיו לו שלושה סוגים, והוא כמובן התעקש שנראה גם את הסוג היקר שלא היה סיכוי שניקח. התפשרנו על החדר הבינוני, שגם המחיר שלו היה מוגזם: 550 רופי, לחדר נחמד אך לא מיוחד במינו. בעל המלון מייד שלח את הבן הקטן שלו (בן העשר) לעזור עם התרמילים, הביא מגבת נוספת ונייר טואלט, הסביר איך להדליק את המים החמים וסיפר שיש לו כמה ידידים ישראלים, וביניהם בחורה שנקראת אופירה גמליאל, מרצה לסנסקריט באוניברסיטה העברית. נזכרתי שקראתי פעם מאמר עליה ב"הארץ" בעקבות ספר שהיא תרגמה מסנסקריט. בעל המלון, וינוד, הביא לנו תה והביא תיק מכתבים ותמונות של לקוחות שלו וביניהם תמונות של אופירה גמליאל ומכתב שכתבה לו בהינדית! לבסוף נפרד מאתנו בברכת לילה טוב וצירף אותנו בדמיונו לרשימת החברים מרחבי העולם ששולחים לו מכתבים. אבל אני הרגשתי שהוא היה דביק מדי, ולא תכננתי לכתוב לו באיזשהו שלב בעתיד...
בבוקר השמש האירה והיה די בהיר ומיהרנו לראות את הארמון הגדול של אורצ'ה, שאנשי משרד התיירות של מאדיה פאראדש המליצו עליו מאוד. הארמון במצב גרוע מאוד, וצריך קצת דמיון כדי לראות את תפארתו בעבר הרחוק. תתבוננו בתמונות ותרגישו את היופי של הקשתות וסבכות האבן והשערים המעוצבים, אבל אנחנו ראינו גם המון כתמים שחורים של טחב, מדרגות ומרצפות שבורות, ומראה כללי של הזנחה וחוסר החזקה מינימלית. לזכותם ייאמר שלא גבו דמי כניסה מפוצצים כמו שגובים במרבית האתרים הארכיאולוגיים בהודו: חמישה דולר לאיש, אלא הסתפקו בסכום הצנוע של שני דולר בלבד.
כל הזמן נדנדו לנו כמו בכל מקום שניקח מדריך, וכל הזמן חזרנו ואמרנו לא, לא, אנחנו לא צריכים מדריך.בחור צעיר נדבק אלינו בכניסה לארמון ולמרות שדחינו אותו חיכה לנו בסבלנות עד שיצאנו. ראינו שיש עוד המון בניינים: מקדשים ומבנים גדולים ליד הארמון. שאלנו את הנהג מה עוד יפה לראות אבל זו הייתה שיחה מסובכת מדי בשבילו. כנראה שכל מה שידע על המקום הוא להביא את התיירים לכניסה לארמון ולחכות שם. הצעיר הציע לנו להיכנס לבניין גדול מתחת למקדש, הרמון של אחד מאנשי המלך, שבו יש ציורי קיר יפים. נשברנו, והסכמנו שידריך אותנו שם.
זהו מקום גדול אבל יש בו רק חדר אחד, לא גדול, שבו אפשר לראות ציורי קיר צבעוניים שמתארים סיפורים מהמיתולוגיה ההודית, וציורים של תשעת הגלגולים של שיווה. הציורים היו יפים והצבעים חדים ומלאי חיים, אבל הסגנון מזכיר קצת ציורים של ספרי ילדים. יצאנו מההרמון והלכנו למקום שבו היו המכונית והנהג כשנכנסנו – והם לא היו שם. שאלנו אנשים שהיו שם, והם אמרו לא ראו שום דבר. המכונית והנהג נעלמו כלא היו בלי להשאיר שום סימן! ירדנו דרך המקדשים לכביש לכניסה לאתר, אולי הנהג מחכה לנו שם, מתוך מחשבה שאחרי הסיור בבניין נרד לשם ברגל, אבל כמובן שגם שם לא הייתה שום מכונית, וזקנה שישבה שם אמרה שלא ראתה שום מכונית. אני נשברתי וישבתי ליד השער לחכות, ואפי והמדריך עלו לראות אם הנהג הופיע פתאום מכיוון אחר, או שמישהו יודע עליו משהו. כשחזרו התברר שהנהג ירד לעיר למלא אוויר בגלגלים.
ושוב טרגדיית הפער בין העולמות: מכיוון שראה שאין מספיק אויר, יצא מיד למלא אותו, בלי לחשוב לרגע שאולי לא יחזור לפני שאנחנו נגמור, ואנחנו לא נבין מה קרה. אנחנו כמובן לא העלנו על דעתנו שייסע בלי להודיע, וכעסנו מאוד. אבל הוא לא הבין מה היה כל כך נורא? בסך הכל לא ידענו איפה הוא במשך כחצי שעה! הוא יכול לחיות בחוסר ידע כזה הרבה יותר זמן מבלי שזה יטריד אותו...
ירדנו מהארמון ועברנו ליד הנהר, וראינו שם אנשים רוחצים וכובסים כמו בכל מקום בהודו. אבל ראינו גם משפחות עם ילדים באות למין טקס, עם פסל עשוי מקש ומכוסה בשרשרות פרחים שאחרי תפילה זורקים אותם למים והזרם סוחף אותם הלאה.