קמנו לבוקר מעונן וגשום במאנדליי. נסענו לרחוב שכולו סדנאות וחנויות של יצרני פסלי בודהה משיש. אני כותבת 'יצרנים' ולא אמנים מפני שזה באמת ייצור ולא יצירה. הפסלים עשויים בסגנונות שונים לפי בקשת הלקוחות: בודהה בסגנון מינאמרי למינאמר, ובודהה סיני לסין – כלומר בודהה משנה את צורתו לפי הארץ שבה סוגדים לו, ובסין הוא הרבה יותר שמן וצוחק מאשר במינאמר. רוב העובדים פשוט שפשפו את הפסלים ועשו להם 'פוליש' כדי שיבריקו, ורק אומן אחד שראינו עיצב פנים של בודהה עם איזמל.
משם מיהרנו למנזר/אוניברסיטה, שהוא המוסד הגבוה היוקרתי ביותר של הנזירים במינאמר. בכל בוקר, במקום ללכת ברחובות יחפים ולאסוף תרומות אוכל בקערה, עומדים כל הנזירים הלומדים שם בשתי שורות ארוכות (מדובר על למעלה מאלף נזירים!) יחפים עם הקערות בידם, ומקבלים אורז שמבושל במנזר מתרומות כסף. האורז מוגש להם על ידי אנשים מהקהילה, הרואים בזה כבוד גדול. ביום שבו היינו הגיעו לשם כמה משפחות מיאנגון והם התייצבו ליד הסירים הגדולים, ומילאו בחרדת קודש את הקערות של הנזירים. זו הייתה חווייה מרגשת מאוד. הנזירים היו מרוכזים בהליכה האיטית ונראה שהם נמצאים במדיטציה, כשהתיירים הרבים המצקצקים במצלמותיהם סביבם אינם מטרידים אותם כלל. אחד אחד נכנסו לאולם האוכל, והתיישבו על הריצפה ליד השולחנות הנמוכים והעמוסים בעוד מנות מינאמריות טיפוסיות של ירקות ופירות לקינוח.
הארוחה הזאת מתחיל ב-10 עם צלצול הגונג הגדול ותפילה של אב המנזר, ולמעשה זוהי הארוחה העיקרית שלהם. הם קמים בכל בוקר ב-4 לעשות מדיטציה וב-6 אוכלים אורז ובצקים מטוגנים, ואז יושבים ללמוד עד הארוחה. אחרי הארוחה הם ממשיכים לללמוד ורק שותים תה ואוכלים בצקים מטוגנים מתוקים אחרי הצהרים ולא אוכלים אחרי חמש. בערב שוב עושים מדיטציה ארוכה והולכים לישון מוקדם. הדרך שבה אכלו הייתה גם מיוחדת: בלי לדבר, כל כף מושטת לצלחת ולפה בהטעמה ובתשומת לב מלאה עם המון "mindfulness", כמו שניסינו לעשות כשהיינו בסוף השבוע של המדיטציה בסטוק בלאדאק.
אחרי הארוחה דיברנו עם חבר של אאונגמינג, נזיר דובר אנגלית, ושאלנו אותו על אפשרות לעשות יום אחד של מדיטציה. הוא המליץ לעשות זאת במרכז מדיטציה שנמצא לא רחוק משם, ואמר שהוא אינו מורה מוסמך ועדיף ללמוד ממישהו גדול ממנו. הוא סיפר שעד גיל 29 היה מורה לאנגלית בבית ספר פרטי, ואז החלטי להיות נזיר. כבר תשע שנים שהוא לומד במקום הזה, אבל גם מלמד אנגלית בבית ספר ואת הנזירים. נפרדנו ממנו ויצאנו לכיוון הפיאה (פגודה) הגדולה על הגבעה הצופה על העיר, ובדרך נכנסנו למנזר נשים. כשהגענו הן נחו אחרי ארוחת הצהריים, אבל אישה שעבדה שם אמרה שהן יעלו למקדש שלהן לתפילה עוד מעט. כשהן יצאו מחדריהן, עלינו אתן למקדש והקשבנו לברכות שלהן, שהן בעצם הבעת כבוד לבודהה ולמורים הגדולים שאחריו. בעיקר התרשמנו מעומק האמונה והרגשות שפניהן הביעו. אחת הנזירות נראתה כמו מדונה מזרחית, עיניה עצומות וידיה צמודות והיא כולה מרוכזת בתפילה, ולמחרת ראיתי אותה במרכז המדיטציה, פניה מביעות שוב ריכוז ושלווה.
אחרי התפילה נסענו למרכז מדיטציה שעליו המליץ הנזיר דובר האנגלית, או-גו-סיטה, אבל המאסטר לא היה שם ובכלל אי אפשר לעשות אצלם מדיטציה של יום אחד. בינתיים עלינו על ההר לראות שני מנזרים עם הרבה מאוד פסלי בודהה זהובים וציורים צבעוניים.
נסענו לצד השני של העיר וחצינו את הנהר על הגשר הארוך ושם אכלנו צהריים במסעדה מינאמרית טיפוסית. אאונג מינג דאג שאנחנו לא אוכלים מנה עיקרית חמה צמחונית, אלא מה שנקרא "side dish", כי כל המנות העיקריות הן בשריות או עם דגים. אבל אנחנו נהנו מהסלטים וסלטים והמנות הקטנות של העדשים והשעועית והירקות המאודים שקיבלנו, והרגענו אותו שזה בסדר.
משם נסענו לחוף הנהר, וחנינו ליד גשר עץ ארוך מאוד שמשמש את התושבים למעבר ברגל ובאופניים. אאונג מינג הציע שניסע לצד השני בסירה, ונחזור ברגל על הגשר וכך עשינו. ילד קטן התחיל לדבר אתנו באנגלית: הוא בן עשר ולומד בבית ספר, אבל לפעמים הוא מוכר מחרוזות מכוערות ליד הגשר לתיירים. הזמנו אותו להצטרף אלינו לסירה, ולהפתעתנו השייטים לא זרקו אותו החוצה.
הסירה הקטנה שטה לאורך הגשר בעזרת שני חותרים חמודים, שעצרו בכל פעם שאפי צילם משהו. נערים קפצו מן הגשר ושיכשו במים להנאתם ואני התמלאתי קנאה, כי היה חם ולח מאוד. כשהגענו לצד השני, עלינו על הגשר עם הילד, מיסם, שהתגלה כמדריך תיירים מעולה. הוא הסביר לנו שהגשר מתחדש כל הזמן ומחליפים את קורות העץ, והמהנדס שבנה את הגשר נטרף על ידי נמר, והגשר נקרא על שמו, ויש עמוד גדול במים ליד הגשר שמוקדש לזכרו. אביו נפטר לפני כמה שנים ומאז הוא עוזר לאמו במכירת המחרוזות אחרי שעות בית הספר. לא הבנו מדוע הוא כבר לא היה בבית הספר, כי על הגשר ראינו המוני תלמידים בתלבושת בית הספר חוזרים הבייתה, והוא אף פגש כמה חברים שלו. שאלנו אותו כמה הוא מרוויח מהמכירה, והתברר שהוא מקבל עמלה על כל מכירה. לכן נתנו לו את הסכום של העמלה ולא לקחנו מחרוזת כי הן היו ממש מכוערות... היה לו כבוד עצמי והתנהגות מבוגרת, וכשנפרדנו הבטיח להמשיך ללמוד אנגלית ומחשבים, ולהתקדם בחיים.
חזרנו למנזר כדי לקנות כמה ספרים מיוחדים על בודהיזם שהמליצו לנו עליהם, וגם כדי לדבר עם או-גו-סיטה שוב על המדיטציה שלנו. כששמע מאאונג מינג שלא הצלחנו לארגן לנו מדיטציה במקום שעליו המליץ, אמר שהוא ייקח אותנו למרכז מדיטציה מאהבודי, ושם יארגן לנו יום כזה. אבל לפני שנסע אתנו לשם, ביקש רשות מהמורה שלו. (שימו לב: הוא בן שלושים ושמונה, מורה אבל צריך לבקש רשות לעזוב את המנזר בשעות היום!) במרכז המאהבודי נפגשנו עם מורה שנקרא אשיאן רבאטה, נזיר כבן חמישים צחקן ומלא חיים, ששאל אותנו על מה שעשינו במדיטציה עד עכשיו, ושוחח עם אפי על מה שהוא למד בבודהיזם. הוא דיבר די בביטול על הבודהיזם הטיבטי שבו דיקלום פסוקים וסיבוב גלגלי תפילה חשוב יותר ממדיטציה, והטקסים הצבעוניים תופסים את עיקר תשומת הלב. במרכז המדיטציה הזה נמצאים אנשים שעושים מדיטציה בכל יום בין 7 ל-9, ואחר כך נחים עד 1 ואז שוב עושים יחד מדיטציה עד 4 אחרי הצהרים. סיכמנו שנבוא ב-7 בבוקר ונהיה שם כל היום, ואאונג מינג יבוא לקחת אותנו ב-4.30, כדי שנוכל לגמור בשקט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה