6.9 נסיעה למאנדליי

הדרך למאנדליי הייתה ארוכה ודי קשה. עצרנו לראות מנזר עץ פשוט שבו למדו ילדים, וראינו איכרים חותרים בסירות צרות במים בין שדות האורז המוצפים. שוב עצרנו לאכול צהרים במסעדה עממית שלידה מצאנו בדוכני מנדרינות חסרות טעם, פציפלורות נפלאות! שוב ירד גשם חזק בזמן ארוחת הצהריים וקצת אחריה, ושוב הוא נפסק, כמו בריטואל קבוע.
אאונג מינג סיפר לנו על מוראות המשטר הצבאי במינאמר. מחירי המכוניות במדינה אסטרונומיים מפני שכדי לייבא מכונית (כולן מכוניות משומשות) צריך רישיון, וצריך להיות יבואן מוסמך – כלומר לשלם שוחד או להיות עם קשרים בממשלה או בצבא. מכונית יפנית בת חמש עשרה כמו של אאונג מינג, עולה היום חמש עשרה אלף דולר, ולכאורה הוא עשיר. אבל אם ימכור את המכונית יהיה חייב לקנות אחרת והיא תעלה יותר. המכוניות המשומשות מיפן שבהן ההגה מצד ימין, מיובאות למינאמר כפי שהן, אף על פי שהנהיגה נעשית בצד ימין, וכך הנהג לא רואה את המשך הדרך כאשר הוא מאחורי משאית גדולה. לפני כשלוש שנים אנשים התחילו להעביר מכוניות מתאילנד דרך הג'ונגלים, והממשלה העלימה עיין במתכוון. הביאו מכוניות מפוארות וטובות (כמו ג'יפ פאחרו) במחיר מאוד זול, ושמו להן מספרים מזוייפים. לאחר כשנתיים, כאשר היו כמויות רציניות של מכוניות מוברחות, יצאה הממשלה למבצע על הכבישים, החרימה את כל הרכבים המוברחים וגבתה קנס כבד מבעליהם. היו אנשים שמרוב ייאוש השאירו את המכוניות בכביש כדי לא לשלם את הקנס, ולא להיכנס לכלא כמו שקרה לחלק מבעלי המכוניות המוברחות. הרכבים הועברו לצבא, ומשמשים את הקצינים, וראינו מגרש מלא מכוניות כאלה ליד מאנדליי.
אאונג מינג סיפר על השחיתות של ראשי השלטון, והעושר שהם צברו ועל הנכד של הגנראל מספר אחד, שלומד בסינגפור במוסד פרטי יוקרתי. מי שהיה מספר שלוש בהיירארכיה השלטונית, רצה לקדם את המדינה, והקים חברת אינטרנט טובה ויעילה. ואז סילקו אותו מתפקידו, החרימו את כל רכושו, והכניסו אותו לכלא, פיזרו את החברה, והקימו חברה ששייכת לאחד הגנראלים, והיא הרבה יותר גרועה.
למעשה אי אפשר לגלוש באינטרנט במינאמר, ויש רק אפשרות לשלוח ולקבל אי-מיילים. זה פשוט קשה לתפוס, אחרי שישה חודשים בהודו שבהם היינו צמודים כל הזמן לרשת במיליוני בתי קפה של אינרטרנט. גם משלוח אי-מייל במינאמר עולה הרבה כסף כי הכל שייך לממשלה.
גם התקשורת הסלולרית בידי הממשלה וצריך לשלם הרבה מאוד עבור הסים, ובכלל הטלפונים במינאמר לא תמיד תקינים וכמובן שגם הם בידי הממשלה. כך גם כמו כל עצי הטיק היקרים שמיוצאים לחו"ל ומביאים רווח גדול, או מרבצי הגז ליד החוף שרובם משמשים לייצוא לתאילנד בצינורות בשעה שלתושבים הגז כל כך יקר עד שרבים מבשלים על עצים. למינאמר יש המון משאבים, אבל האנשים עניים, מפני שהכל מוחזק בידי הממשלה. הדבר העצוב יותר בסיפור של מינאמר הוא שלמשטר אין שום אידיאולוגיה שמכוונת את מעשיו. זהו פשוט שלטון של כוח לשם כוח, אנשי צבא שמחזיקים את כל המשאבים והמנגנונים בידיהם, ואליהם קשורים אנשי המעמד העליון במדינה. אני כותבת את הדברים האלה ושמחה שהבלוג שלנו בעברית, ואין שום חשש שמה שכתבתי יפגע באאונג מינג, שסיפר איך מכתב שכתב לו אחד הלקוחות שלו נפתח על ידי הצנזורה. העובדה שאין אפשרות גלישה באינטרנט במינאמר לא אומרת שהשלטון לא עוקב אחרי מה שקורה בו.
ככל שהתקרבנו למאנדליי היה יותר חם ובעיקר יותר לח. בעיר קטנה ראינו מחזה מופלא: עגלה עם רמקול גדול מהסוג הישן, שעליה ישבה להקה קטנה של מנגנים וזמרת והשמיעה מוסיקה עליזה, נעצרה ולידה עמד 'פיל'. כלומר שני אנשים בתוך תחפושת פיל מקושטת, שהחלק העליון שלה התרומם מעט כך שהראש יכול היה להתנועע בחופשיות. ואז ה'פיל' התחיל לרקוד בעדינות ובתנועות קטנות ומדוייקות של הרגליים ובתיאום מופלא כאילו זה איש אחד, או 'פיל' אחד. אנשים התקבצו והסתכלו במחזה וכמה נערים הסתובבו עם קערת תרומות מוכספת כמו זאת שאוספים בה כסף למנזרים. אוטובוס של תיירים, (הראשון שראינו במינאמר עד כה) עצר והתיירים צילמו בהתלהבות וכך כמובן גם אפי, וכולנו תרמנו את חלקנו לקערה, אף על פי שעדיין לא ידענו מה הדבר הזה בכלל.
כשחזרנו למכונית הסביר אאונג מינג שזו תחרות שנתית שמתקיימת באוקטובר בכל שנה, ובה משתתפות קבוצות רבות מכל המדינה. העיר הזאת היא מרכז הריקודים האלה, והסמל שלה הוא שני פילים, והרקדנים מתכוננים לתחרות ואוספים תרומות להוצאות שלהם.
מנהג מעניין של המינאמרים הוא משחק בכדור חלול וקלוע מקש שאותו מעבירים מאחד לשני בבעיטה של הברך, כשהמשחקים עומדים במעגל קטן וצפוף. ראינו הרבה פעמים מעגלים של גברים שהלונגי שלהם מורם למכנסי שורט צמודים משחקים בכדור הזה ליד הכביש, ומוכרים אותו בכל מקום בדוכנים. אאונג מינג סיפר שהמשחק הזה הוא חלק מטקס מסורתי במאנדליי, שבו המשחקים מוסיפים לו תנועות ריקוד ומלווים במוזיקה על הבמה.
הגענו למאנדליי לפנות ערב והשתכנו במלון מפואר וגדול במונחים של מינאמר, כשהתשלום הוא בסך הכל 20 דולאר לחדר, כולל ארוחת בוקר כמובן כמו בכל מקום פה. מיזוג האוויר התגלה כהכרחי, והודות להפסקות החשמל המרובות, שאחריהן הגנרטור מתחיל לעבוד מיד אבל את המזגן צריך להדליק – ישנו היטב, ולא הצטננתי כמנהגי בכל פעם שאני ישנה כל הלילה עם מזגן.