30.8.05 פספוס הטיסה ונסיעה למינאמר

ה-30 לחודש היה צריך להיות היום האחרון שלנו בדלהי. ארזנו את התרמילים וביקשנו מעובד המלון להשאיר אותם בחדר עד ארבע אחרי הצהרים. נסענו למוזיאון נהרו, ובדרך אפי בדק שוב את כרטיסי הטיסה שלנו לבורמה. הוא נדהם לגלות שעשינו טעות גדולה מאוד: למעשה הטיסה שלנו הייתה בשלוש לפנות בוקר של ה-30 לחודש, כלומר בלילה האחרון ולא בלילה הבא כמו שחשבנו. היינו המומים וברגע הראשון לא ידענו מה לעשות. דבר כזה עוד לא קרה לנו אף פעם!
אבל מהר מאוד התאוששנו והחלטנו לנסוע מייד לסוכן הנסיעות שלנו במאיין בזאר, ולראות איך הוא יכול לעזור לנו. הוא היה זריז ואדיב ומייד מצא לנו מקומות בטיסה הבאה, שאמנם לא יצאה באותו לילה, אלא בלילה שאחריו, אבל נדרשנו רק לשלם 1000 רופיות קנס והפסדנו שני ימים בטיול, ועדיין נשארו לנו 14 ימים שלמים. מיהרנו לכתוב למדריך המסכן שלנו, אאונג מינג, שבוודאי חיכה לנו שעות ולא הבין מה קרה לנו. למעשה הדבר המרגיז ביותר בכל הסיפור היה אי הנעימות שגרמנו לו, והיומיים המיותרים שהיינו צריכים לשרוף בדלהי החמה והלחה... חזרנו שוב למוזיאון נהרו והתאכזבנו מהיובשניות וחוסר הדימיון שלו (שכנראה מושפעים מדמותו של האיש...)
ביום האחרון באמת בילינו כמה שעות במרכז התרבות האמריקאי וכמה שעות ב"British Council", נהנים ממיזוג טוב ומחומר קריאה מעניין. מדי פעם בדקנו אם אאונג מינג ענה לנו, אבל לא הגיעה שום תשובה ולא הבנו מה קרה לו. בדימיוני הקודח כבר ראיתי איך עוצרים אותו בגלל שהוא מחכה לנו כל כך הרבה זמן, ואינו יודע להסביר לאן נעלמו הלקוחות הצפויים שלו. הרגשתי אשמה ואחריות לגורלו.
לבסוף יצאנו לשדה התעופה מוקדם, ונסענו באוטוריקשה 45 דקות ולא במונית, שוב כדי להעביר איכשהו את הזמן...
הטיסה הייתה נעימה ונוחה, והדיילות הבורמזיות מפנקות ומחייכות, ולולא הדאגה לאאונג מינג ולהמשך הטיול, היינו מתמוגגים מהחזרה לציוויליזציה שהרגשנו.

ביציאה משדה התעופה הקטן, (בגודל של שדה התעופה בבגדוגרה שממנו יצאנו לדרג'ילינג) לא ראינו שום שלט עם שמנו או שמו של אאונג מינג. אבל עמדו שם כמה נהגי מוניות, ואפי החליט שהמקום מספיק קטן כדי שיכירו את אאונג מינג שלנו, ושאל נהג מונית שעמד ליד היציאה. הנהג הסביר בחיוך רחב על פניו, שאאונג מינג חיכה לנו לפני יומיים ולא ידע מה קרה לנו. הוא יודע שאנחנו מגיעים וצריך להגיע בכל רגע, ומייד שלף שני כיסאות פלסטיק והושיב אותנו לחכות ליד עגלות המטען שלנו. ואז ראינו מונית לבנה, ואיש רץ ממנה עם נייר ביד ומנפנף וזה היה כמובן אאונג מינג שלנו.