1.9 יאנגון

מכאן ואילך הכל היה כמו בחלום טוב: כמובן שהוא לא כעס ורק התנצל על שאיחר, ומייד יצאנו לכיוון המלון שהמליץ לנו עליו, דרך העיר. העיר עצמה לא מרשימה במיוחד, אבל הרחובות הרחבים והתנועה הזורמת, הניקיון והעצים והדשאים בכל מקום, הפגודות (פקורה, הם קוראים להן כאן) הזהובות בכל מקום, (חלק הן מרכזים קהילתיים להתכנסויות דתיות) והגברים הלבושים כמעט כולם בחצאית לונגי והנשים בחצאית דומה יותר הדוקה – כל אלה עשו הרגשה טובה.
בעיר יש הרבה בניינים קולוניאליים יפים שנשמרו מזמן הבריטים: מבנים גדולים עם עמודים עגולים ומעוטרים וחלונות עץ מרשימים.
המלון היה בשכונת מגורים שקטה, ליד אחד משני האגמים הגדולים של העיר. בעל הבית וכל שלושת העובדים של המלון יצאו לקראתנו וקיבלו את פנינו בחיוך, שמעתה והלאה היה הדבר הראשון שראינו בכל מקום שהגענו אליו.
עלינו במדרגות עץ מבריקות מפוליטורה לקומה השלישית, וראינו חדר שכמוהו לא ראינו מאז שהגענו להודו, והוא עולה 16 דולר, בדיוק מה ששילמנו על המלון המצ'וקמק שלנו בדלהי! (אפילו מלון סיילונג המהולל בדרג'ילינג, שהיה אמנם מעוצב יפה יותר, אך החדר היה פחות נוח והמקלחת חשוכה ובלי מגבות) מיטות מסודרות היטב עם סדינים לבנים נקיים ושלמים, ריצפה מושלמת ותאורה מסודרת בלי חוטים מתנדנדים, מיזוג אוויר תקני בלי מים הנוזלים לתוך דלי כמו בחדר בדלהי, ושירותים יפים ונקיים והעיקר: מגבות לבנות שלמות נקיות וריחניות! הרגשתי כמו בחלום! אפי פחות מעריך את הנושאים האלה, ולכן התרגש קצת פחות. רק עכשיו הרגשתי כמה אנרגיה לקחו ממני כל הדברים האלה שחסרו לי!
החלטנו להתרחץ ולנסות לישון קצת, מפני שלא ישנו יותר משלוש שעות בלילה, וקבענו להיפגש עם אאונג מינג ב-12 בצהריים ולצאת לסייר ביאנגון.
בתחילה יצאנו לאגם שעל הגדה שלו הייתה מסעדה גדולה בצורה של דרקון ואותה צילמנו מרחוק, מפני שהיא הייתה ממשלתית, ולא רצינו לשלם דמי כניסה לכוחות הרשע. בכלל – אאונג הבהיר מהתחלה את עמדתו נגד הממשלה, וגם עובדי המלון נתנו לנו למזכרת כסף בורמזי ישן, שעליו מודפסת תמונתו של אן-סאם סוצ'י, אביה של מנהיגת התנועה הדמוקרטית במינאמר הכלואה כבר שנים במעצר בית. הם אמרו שהוא הגיבור הלאומי שלהם והממשלה הוציאה את השטרות האלה מן המחזור.
במדינה שוררת אינפלציה נוראה, ואפי נתן לאאונג מינג מאה דולר להחליף וקיבל חבילה ענקית של שטרות שלא נכנסו לשום ארנק, ועכשיו הוא שולף בכל פעם שטרות מחבילה הקשורה בגומי כמו איזה באסטיונר... הכסף הזה נועד לקניות ולאוכל ובכל המקומות האחרים: מלונות, כניסה לאתרים והתשלום לאאונג מינג עצמו – אפשר לשלם בדולרים והתשלום הזה אפילו מתקבל בברכה.
נסענו לנמל, וראינו את הדוברות מגיעות עם מטען חקלאי מחלקים שונים של המדינה, ובנמל מועמס עליהן שוב מטען כזה, הכל על ידי סבלים הנוזשאים שקים. הנהר ממשיך גם לאוקיאנוס וסחורות ייצוא נשלחות דרכו.
המשכנו למקדש גדול, שאותו ראינו רק מבחוץ כי אאונג מינג אמר שאין בו שום דבר מיוחד בפנים, וזה עולה חמישה דולר לזרים. ראינו את החנויות מסביב למקדש, שבהן מוכרים קוקוס ובננות ירוקים, (כל הפירות המובאים למקדש צריכים להיות ירוקים על פי המסורת) ופרחים שזורים שאותם מביאים כמנחות למקדש.
עברנו ליד השוק הגדול של העיר וראינו את הדוכנים והאנשים הלבושים בתלבושת המסורתית, קונים ומוכרים בצפיפות, אך המקום נקי יחסית לשווקים כאלה בהודו.
נסענו גם לבית הכנסת של יאנגון, מקום קטן בלב הרחובות הצרים והצפופים של העיר, שהיה סגור אבל ראינו תמונות של דן תיכון מצטלם עם השגריר או מישהו כזה. אבל כשעמדנו לחזור למכונית התחיל לרדת גשם, וזו הייתה הפגישה הראשונה שלנו עם המונסון של מינאמר. אאנוג מינג באדיבות המושלמת שלו, רץ למכונית ואמר לנו לחכות שהוא יביא אותה ממש ליד בית הכנסת, כדי שלא נצטרך כמעט להירטב, ודאג מאוד כשראה כמה טיפות שנפלו עלינו...
אחר כך נסענו לחלק אחר של הנהר, שמשמש כמעין תחנה מרכזית לסירות קטנות וצרות ובהן עוברים מצד אחד של הנהר לשני. אנשים נוסעים עם חבילות ותיבות גדולות ונדחפים לסירה הקטנה בהמוניהם, אף על פי שיש גם ספינות גדולות המשמשות כמעבורות.
גם ברחובות התחבורה הציבורית לא נעשית רק באוטובוסים, אלא בטנדרים קטנים, מלאים לגמרי ובדרך כלל כמה אנשים תלויים על קצה הטנדר וכמה יושבים על החבילות הענקיות שמונחות על הגג. המשאיות הגדולות מלאות לפעמים עד לגובה כפול מגובה המשאית וכל זה בגלל מחירי הדלק. אאונג מינג סיפר שיש הקצבה של דלק לכל בעלי המכוניות והוא למשל יכול למלא בכל יום בתחנת דלק של הממשלה במקום מגוריו (רישמית יש רק תחנות כאלה) רק שני גאלונים. למעשה הוא מקבל פחות דלק, מפני שעובדי התחנה מורידים לעצמם כחצי גאלון. כדי שיהיה יותר קל לגנוב, לא משתמשים בתחנות הממשלתיות במשאבות דלק, גם כאשר יש שם כאלה, אלא שופכים מדלי למכונית דרך משפך גדול.
אם כך מה עושים? בכל מקום יש סוכות קטנות עם כונניות עץ שעליהן מונחים ג'ריקנים של דלק, וכל אחד יכול לקנות כמה שהוא רוצה במחירים כפולים ומכופלים. השוק השחור הזה מתנהל בגלוי וללא ספק בתמיכת המשטר שאנשיו הם אלה שמרוויחים ממנו. מי שרוצה להיות מנהל תחנת דלק גדולה שבה עוצרים הרבה מכוניות, משלם סכום גדול לפקיד הדלק המקומי, וכך כולם תלויים זה בזה בשרשרת שחיתות אין-סופית.
אכלנו במסעדה סינית גדולה ליד מעגן הסירות הקטנות, אוכל מצויין וזול בכמויות שהשאירו אותנו מלאים עד הערב. אחרי הארוחה נסענו לאגם השני הגדול ביאנגון, ושם טיילנו קצת לאורך האגם, שבו שטו סירות מפרש במעין מירוץ תחרותי, אנשים העיפו עפיפונים ליד החוף, ישבו ואכלו או שתו תה, או סתם טיילו כמונו על החוף.
משם נסענו לראות את שווהדאגון, הפגודה הגדולה והחשובה ביותר במינאמר, שאת המגדל המרכזי שלה אפשר לראות כמעט מכל מקום בעיר, חרוט מוזהב ענק מתנשא מעל גגות העיר הנמוכים. בכניסה שכרנו את שירותיו של מדריך מקצועי מפני שאאונג מינג אינו מורשה להדריך שם עדיין. (הוא היה אמור להיבחן כדי לקבל את התעודה בדיוק כשבאנו, ויעשה זאת במועד הבא)
אין ספק ששווהדאגון הוא תופעה מדהימה ומרשימה, בגודל ובעוצמה של הארכיטקטורה, ומאות אלפי הפסלים של הבודהה והדמויות האחרות. (נזירים וחיות מיתולוגיות) המקום בנוי בעיגול ענקי שבכל עיקול שלו יש מקדש אחר עם בנייה וקישוטים אחרים, ופסלים ענקיים מצופים זהב, ולעתים עם יהלומים ואבנים טובות. פסל אחד עשוי כולו מאבן הג'אייד הירוקה נתרם על ידי אחד המיניסטרים בממשלה, ויש פסלים לזכר נזירים ואנשים חשובים בבודהיזם של מינאמר. אבל הדבר שהרשים אותי יותר מהכל היו האנשים שישבו בכל מקום, במקדשים וברחבה הענקית שבמסביבם, התרכזו בתפילה כשידיהם צמודות, והביאו מנחות לבודהה.
לפתע ראינו קבוצה של גברים צועדת בשורה, לבושים לבן וכובעים סיניים מחודדים בצבע תכלת על ראשם, נושאים מנחות וסיר ענק בצבע כסף, ותוף גדול. בקבוצה היו ילדים וצעירים לצד מבוגרים וזקנים. הם סובבו את אחד המקדשים ועלו אליו, ושם פרקו את מטענם וישבו לעשות מדיטציה ביחד. המדריך הסביר שזוהי קבוצה שעוסקת בפעילות דתית, שהיא למעשה הפעילות היחידה חוץ מספורט שאפשר לעסוק בה בציבור במינאמר.
ישבנו ברחבה במקום שאמור להיות טוב במיוחד להבעת משאלות והתרכזנו במשאלותינו, בתקווה שגם זרים כמונו יזכו במשהו מרוחו של המקום...
כשיצאנו מהשווהדאגון כבר היה ממש ערב וביקשנו מאאונג מינג שייקח אותנו למקום שבו אוכלים המקומיים, אוכל עממי ברחוב. נסענו לשוק צבעוני ותוסס, וקנינו פירות שחלקם היו מוזרים ומעניינים וחלקם מוכרים יותר, וכל מיני עוגיות שהיו קצת מתוקות, אבל הרבה פחות מהממתקים ההודיים.
המינאמרים אוהבים לשבת בבוקר, בערב אחרי הארוחה בבית, ובכלל בכל שעה של היום, בבתי תה גדולים מאוד, שבהם שותים תה ואוכלים ממתקים, ורואים טלוויזיה או נהנים משירה בקאריוקי. גם על הכבישים עצרנו הרבה בבתי תה כאלה וטעמנו מהממתקים שחלקם היו מטוגנים בשמן עמוק וחלקם מין עוגות עטופות בנייר צלופן.