26-27.7 הנסיעה ממנאלי ללה

יצאנו בבוקר גשום וחשוך, לחכות לאוטובוס ליד הגשר ב-5.30, ובגלל הגשם אפי נאלץ לסחוב את התרמיל הגדול היחיד שלקחנו, כל הדרך הארוכה לגשר ולא יכולנו לרדת בשביל הקיצור. חששנו קצת, כי בעל המלון אמר שעכשיו האוטובוס כבר לא מגיע לגשר, מפני שאין מספיק נוסעים. אבל לאט לאט הופיעו בחשכה ובגשם עוד ועוד נוסעים, עמוסי תרמילים ורטובים. רק ב-6 הגיע האוטובוס וכולנו עלינו והפקדנו את התרמילים על הגג מכוסים בברזנט, בתקווה שזה יספיק. (וזה לא הספיק, הכל היה לח כשפתחנו בלה)
המקומות שלנו היו באמת הטובים ביותר כמו שאמר לנו הסוכן, ליד הדלת, עם מקום לרגלים ואפשרות ירידה ועלייה מהירה. אבל זה לא היה אוטובוס דהלוקס כמו זה שנסענו אתו לדארמסאלה. אי אפשר היה להזיז את הכיסאות לשום כיוון, והוא לא היה גבוה וחזק כמוהו. כנראה שימי הזוהר שלו היו בשנות השישים ואז אולי היה באמת "דהלוקס"...
השעות הראשונות עברו בנעימים. האוטובוס נסע לאט, אבל לא היו פקקים וירד כל הזמן גשם, כך שזה היה רצוי ובטוח. בצהרים הגענו לאותה 'עיר דאבות' שבה עצרנו בנסיעה לספיטי, ושם אכלנו אוכל הודי פשוט וטעים. אבל אחרי המעבר הגדול התחילה הדרך האמיתית ללה, וכאן הכבישים הפכו לדרכי עפר שלעתים קרובות היו מלאות אבנים גדולות, ולעתים היו מתפתלות במאה ושמונים מעלות למעלה, כשממול באות משאיות וג'יפים. החלק הזה היה קשה, והרגשנו, שגם כשהדרך סוף סוף הייתה טובה יותר, ואפילו בירידות לא תלולות הנהג נוסע לאט, כאילו אינו יכול לנסוע יותר מהר. שכחתי לציין שהנהג לא דיבר אנגלית בכלל והיה לו מעין "עוזר נהג" צעיר ונמרץ שכל פעם ירד לחזק גלגלים או משהו דומה, או לבדוק מדוע נעצרות המכוניות שלפנים. במקום אחד הוא עצר את הנהג מפני שיצא עשן שחור מן המנוע, לאחר בדיקה מדוקדקת פסק שאין בעיה רצינית ואפשר לנסוע. גם הוא לא דיבר כמעט אנגלית, אבל לפחות הבין והייתה איזושהי תקשורת אתו.
במשך היום הזה עצרנו שלוש פעמים לבדיקת דרכונים, ובכל פעם רשמו את הפרטים שלנו במחברת גדולה, בעט בלי העתקים. מעניין אם אי פעם ניסו להתחקות על עקבותיו של מישהו בעזרת המחברות האלה...
הנוף הזכיר את הנוף של ספיטי, אבל ההרים היו יותר גבוהים והיה עליהם הרבה יותר שלג, אם כי המקום עצמו היה יבש ולא ירד גשם. אבל המפלים בהרים והנהר בלב העמק יצרו את המראה המוזר של מדבר עם מים. התחיל להיות קריר, ואנחנו לבשנו סוף סוף את מעילי הפליס שלנו והכובעים והצעיפים, שסחבנו אתנו ממקום למקום כל כך הרבה זמן בלי ללבוש חוץ מאשר בספיטי.
לקראת השעה שמונה, כשכמעט החשיך, עצרנו ליד כמה אוהלים גדולים בלב השממה. לא הבנו מה קורה, כי הסוכן תיאר מקום שבו יש המוני אוהלים קטנים, ומקום לאכול ושירותים. התברר שהמקום הזה נמצא במרחק של שלושים ק"מ, הנהג רוצה להישאר במקום הזה ולא להמשיך. האוהלים הגדולים שראינו שימשו גם כמסעדות וגם כמקום לינה, אבל שירותים לא היו שם בכלל. לא היינו מרוצים אבל היה ברור שלהמשיך לנסוע ייקח עוד כמה שעות, והנהג נראה עייף, ולמען האמת כולנו היינו מותשים.
כך ירדנו וחיפשנו אוהל לישון בו. באוהל הראשון היו כבר אנשים וכך גם בשני, ובשלישי היו עוד שלושה ארבעה מקומות. כאן המקום לתאר את האוהל: הבד נראה כמו מצנח גדול מאוד שפתוח במרכזו ומן הפתח יוצא עמוד גדול שאליו קשור המצנח. באוהל יש מטבח קטן עם פרימוסים וכלים וארגזי אוכל, ודרגשי עץ גדולים שמסובבים את שאר האוהל. על הדרגשים אפשר לאכול על שולחנות צרים וקטנים שנראים כמו ספסלים, ואחר כך מזיזים את הספסלים הקטנים ופורשים עוד שמיכות ושטיחים, ואפשר לישון עליהם. כל אחד קיבל שתי שמיכות עבות, נקיות ומריחות נעים. הבעיה היתה כמובן, לקום בלילה בחושך לשירותי הטבע בנוף האבנים החשוף, בקור מקפיא של אפס מעלות לפחות.
השכנים שלנו היו שבעה ישראלים צעירים שהגיעו למקום כבר ב4.30 עם ג'יפ. הם לא רצו להמשיך למקום הלינה המשופר אך היקר יותר, גם בגלל שיקולים כספיים, וגם בגלל שהתאהבו בבעלי המקום הנחמדים שטיפלו בהם והאכילו אותם בחמימות. הם היו עירניים ועליזים אחרי כמה שעות מנוחה, ואנחנו היינו סחוטים ומותשים, כי רק הגענו אחרי למעלה מ-13 שעות של נסיעה קשה מאוד. אבל הם היו חביבים ומכניסי אורחים, והחלטנו להישאר. תוך זמן קצר הופיעה עוד בחורה, שנסעה אתנו באוטובוס והצטרפה אלינו לשינה. היא נפרדה בנשיקות מן החבר שלה ליד הגשר במנאלי, ואמרה שהיא החליטה שבנסיעה הזאת היא צריכה להתרגל לישון לבד, והנה בלילה הראשון היא ישנה עם עוד חבורה שלמה של ישראלים ולאדאקים...
אכלנו משהו והתארגנו לישון – עם המעילים, הכובעים והצעיפים וכמובן גרבים חמות, והפנסים מוכנים ליציאה בלילה. הרוח נשבה בחוזקה ונכנסה דרך הפתח במרכז המצנח, אבל ניסינו לכסות כל מה שאפשר כי בתוך השמיכות היה חם וטוב. הבעיה שלי הייתה שהיה לי קשה לנשום בגלל הגובה, (4200 מטרים ) ולכן לא כיסיתי את האף והפה. פעמיים קמתי לשירותים, ונאבקתי במין ארון קטן שבעלי המקום שמו כמגן ליד הוילון שימש כדלת, ואז חשפתי את אחורי באומץ לרוח המקפיאה. אבל זה לא היה כל כך נורא, אפילו הצחקוקים של הבנות שהתעוררו גם הן בגלל קשיי נשימה, לא הרגיזו אותי. רק קצת ריחמתי על בעלי המקום שישנו אתנו יחד עם הנהג של הג'יפ של הישראלים, והזכרתי לבנות שצריך להתחשב בהם, כי זו המנוחה שלהם לקראת יום העבודה הבא שלהם.
קמנו מוקדם ועלינו לאוטובוס, שנוסעיו לא גילו רצון להזדרז לקראת הנסיעה הארוכה הצפויה לנו, ולכן יצאנו לדרך רק בשעה 7 . תוך פחות מחצי שעה היינו צריכים לעצור שוב לביקורת דרכונים אבל הפעם בדקו רק את הרשיונות של הנהג, כנראה בזכות עוזר הנהג הזריז שלנו, שיצא לדבר עם השוטרים ושכנע אותם להסתפק ברשיונות ובאישורים שלו. ראינו שלט על הכביש: לה, בעוד 250 ק"מ. זה ממש דיכא אותנו, כי עשינו חישוב שביום הקודם הוא נסע במהירות של בין 20 ל-30 ק"מש וכך לא נגיע היום ללה.
כששאלנו את עוזר הנהג מתי נגיע ללה (הפעם היינו זהירים ושאלנו שאלה פתוחה...) אמר: ב-8 בערך. לא השתכנענו אבל הוא חזר על השעה בביטחון מוחלט.
ובאמת הדרך הייתה פחות גרועה בדרך כלל מזו של היום הקודם, היו יותר קטעים של כבישים אמיתיים והעליות היו פחות תלולות לאחר מעבר ארוך ומתפתל מאוד בתחילת היום. אחרי ארוחת צהריים בעיר דאבות לאדאקית נוספת, הגענו למעבר השני הגבוה בעולם שאפשר לנסוע בו ברכב. אני הרגשתי שאני נאבקת על כל נשימה, כאילו עליתי במהירות עלייה תלולה, אף על פי שלא ירדתי אפילו מן האוטובוס, כמו רוב הנוסעים שכרכרו בעליזות על הפיסגה הגבוהה, צילמו ונהנו מן הנוף.
אחר הצהריים נכנסנו ללאדאק, וההרים שקודם רובם היו מכוסים בפלומה ירוקה, היו עכשיו חומים, אפורים, ירוקים בצבע נחושת, ולפעמים אפילו אדמדמים. פלגים ומפלים קטנים חרצו אותם, והעמק היה ירוק. יישובים קטנים התחילו להופיע בתדירות גבוהה, אחרי השממה החדגונית שרק מחנות צבא ופועלי הכבישים ואוהליהם גיוונו אותה. האווירה הפכה להיות אופטימית ועליזה יותר, ונסענו בנוחיות יחסית על כביש די מסודר, ולעתים קרובות במישור נוח. עכשיו הנהג נסע במהירות גבוהה יחסית: כ-50 קמ"ש! התחלתי להאמין שנגיע באמת ב-8 ללה. אבל אז הנהג עצר פתאום באיזו עיירה קטנה, ולא עזרו כל ה"לא, לא, לא" שכולם צעקו לו, ובלי להסביר ירד לו ונעלם. עוזר הנהג ירד אחריו ואמר: 5 דקות הפסקה. למודי נסיון לא האמנו לו, ואכן ההפסקה נתמשכה לכמעט שעה, כשאנחנו במרחק של כשעה וחצי מלה. זה היה די מתסכל, ולי היה קשה להשלים עם זה, אף על פי שלא יכולתי לשנות שום דבר במצב, נאנחתי וקיטרתי לתיאבון, למרבה תסכולו של אפי המסכן, שלא יכול היה לעשות דבר בנידון.
המשך הנסיעה נעשה בחשיכה גמורה, ולתוספת תסכול, עברנו ליד מחנה צבאי גדול ששיירה של כשלושים משאיות ענקיות עמדה להיכנס אליו, וחיכתה עד שכל משאית תמצא את המקום הנכון בתוכו, כשאנחנו עומדים בצד ומחכים שכולן תעבורנה...
הגענו ללה אחרי 9 ותחנת האוטובוסים הייתה חשוכה וריקה, חוץ מכמה ג'יפים שעמדו בחוץ. לא ראינו אוטוריקשות כמו במקומות אחרים, ולא הבנו איך נגיע למלון בעיר. אבל מיד כשירדנו מן האוטובוס הקיפו אותנו נהגי הג'יפים והמוניות, והציעו לנו הסעה לעיר לכל מלון, ובעיקר למלונות שאת כרטיסיהם הושיטו אלינו, והאירו בפנסים כדי שנוכל לקרוא. אנחנו דבקנו בשם של המלון הראשון המזוכר בלונלי פלנט, וצעדנו אחר נהג ג'יפ קטן כדי להגיע אליו.
עצרנו לי הכניסה למלון, ליד מסעדה שנקראת, איך לא, "German Bakery". אפי נשאר במכונית, ואני הלכתי לראות אם יש מקום. המלון נראה נחמד, עם גינה יפה ומרפסת לידה, וראי גדול במסדרון ותקרה עשויה קורות עץ גדולות. אבל לא היה אף אחד בחוץ ולא היה שום חדר שכתוב עליו: "Recepcion". התחלתי לצעוק: "הלו, הלו", והנהג אמר משהו בלאדאקית. ואז הופיעה אישה נחמדה בלבוש לאדאקי מסורתי, ובזריזות הראתה לנו חדר די גדול, עם שירותים ומקלחת. אני הייתי מטושטשת מדי מכדי להבחין באיזה שהם פגמים בו. חזרתי למונית לקרוא לאפי, שהביא את התרמיל הגדול. מייד התברר שהוילונות מתפרקים, אחת המנורות לא מתפקדת, והדלת של השירותים אינה נסגרת ופונה החוצה לחצר. אחרי השמועות על הגניבות מחדרי מלונות בזמן שישנו בהם אנשים במנאלי היינו קצת מתוחים, ושמנו כיסא מול הדלת. האור בחדר היה חלש מאוד גם בגלל אספקת החשמל הנמוכה וגם בגלל המנורות החלשות. אחרי מקלחת וארוחה במסעדה הסמוכה, נפלנו למיטות כשקי תפוחי אדמה ונרדמנו.
למחרת, חששנו אפילו לעזוב את המחשב בחדר ולצאת לחפש מלון אחר ואמרנו זאת לבעלת הבית, שהזדרזה לקחת מאתנו כביסה, ולקבע את נוכחותנו במלון, פתאום היא נזכרה שיש לה חדר אחר, טוב יותר. עלינו אתה לראותו ובאמת, חדר צר וקטן אבל השירותים נקיים ומסודרים וחלון גדול מאיר אותו ופונה לעצים גבוהים והרים המבצבצים מעליהם. הסכמנו על המחיר והעלינו את הדברים לחדר הסגור היטב.