20.7.05 – טאבו

למחרת יצאנו לדרך בלי עיכובים, וירדנו לעמק עצמו שלאורכו זורם הנהר המופלא, כסוף או אפור ומוקף שיחים ועצים. עברנו בכפרים קטנים וירוקים, שלידם השתרעו שדות ירוקים של שעורה ואפונה, והבתים היו מוקפים בעצים גבוהים ובמטעים. בדרך ראינו כפריים הולכים להם בתלבושת המקומית והם נפנפו לנו לשלום בחביבות. התגובה הפשוטה הזאת למראה המכונית עם הזרים, הראתה לנו כמה ספיטי לא מתויירת, וכמה התושבים שם עוד לא שבעים מזרים.
הגענו לטאבו די מוקדם ויצאנו לחפש גסטהאוז, ומיד ראינו שהמקום בנוי הרבה יותר לתיירים מקיבר ויש בו הרבה מלונות ומסעדות. אבל במקום הראשון שניסינו היה רק חדר אחד. נכנסנו למנזר וראינו שגם בו יש גסטהאוז. המקום היה יפה, בנוי כולו מעץ פשוט, ובאמצע הקומה השניה שבה גרנו הייתה ספריה בודהיסטית, ומוזיאון משונה ומבולבל כמקובל במוזיאונים ההודים. החדר היה די גדול ונעים והשקיף לשדות ולהרים שבחוץ, אבל לא היו בכלל מים, ואנחנו רצינו מאוד להתרחץ לאחר שבקיבר לא הייתה מקלחת לרובנו. חיכינו שיתקנו את התקלה במים, ואחר כך הבטיחו להביא דלי מים חמים לרחצה, אבל לאחר חצי שעה של ציפיה נמאס לנו ויצאנו לשוטט בכפר לאחר שקבענו אתם להביא את המים בשעה שתיים.
היה קשה לשוטט בכפר בצהרים, בגלל שהיה חם מאוד והקרינה הייתה חזקה למדי, בכל זאת היינו בגובה 3500 מטרים! לכן התמקדנו במנזר הגדול שיש בו תשעה מקדשים, שבאחד מהם עשה הדלאי לאמה את טקס הקאלצ'אקרה המקודש בשנת 1986. ה"לונלי פלנט" כותב שהדלאי לאמה אמר שהוא רוצה לפרוש למנזר הזה כשיוכל לפרוש מתפקידו. רוב המקדשים במקום די עתיקים במונחים בודהיסטים: בני אלף או שמונה מאות שנה וקירותיהם מכוסים בציורים עתיקים שחלקם כמעט אינו נראה, ורק במקדש אחד מצאנו חידוש של הציורים שהבליט את יופים וצבעיהם המרהיבים. נזיר צעיר דובר אנגלית הוליך אותנו בין המקדשים ולבסוף יצאנו לחצר הענקית המלאה במין סטופות חומות ופשוטות שלא כמו הסטופות הרגילו הצבועות לבן ומקושטות בצבעים עזים.
התחיל להיות מאוד חם והחלטנו לאכול בוהריים באחת המסעדות. ישבנו במין חושה שהציעה אוכל מערבי והודי וכמובן גם טיבטי והיה טעים מאוד. הרגשנו שאנחנו חוזרים קצת לציוויליזציה שעזבנו במנאלי ונהנינו להתפנק שוב.
בגלל החום התפזרנו לחדרים, וקבענו לצאת לטייל בכפר אחרי הצהרים כשיהיה יותר נעים. בטיול בכפר עברנו בסימטאות המפותלות לכיוון השדות, ליד המים הזורמים בתעלות המסודרות מחוץ לבתים. לצד מטעי התפוחים והאגסים ראינו שדות שעורה ירוקים ושדות אפונה ירוקה. ראינו אנשים קוטפים באחד השדות והלכנו אליהם כדי לצלם אותם. הם היו חביבים מאוד ושמחו לקראתנו והציעו לנו לטעום מן האפונה הטריה. מעולם לא אכלנו אפונה כל כך טעימה, במיוחד לא בהודו שבה כמעט תמיד מבשלים את האפונה היבשה יחד עם הירקות הרכים יותר והיא נשארת קשה ובלתי אכילה.
אחת הקוטפות, נערה צעירה, דיברה אנגלית וסיפרה שהיא לומדת בבית ספר במקום רחוק מחוץ לעמק, ועכשיו חזרה הבייתה לחופשת הקיץ והיא עוזרת למשפחה. הנשים והילדים קטפו והגברים סחבו סלי קש ענקיים בצורת קונוסים מלאים באפונה ובצלפים, שגדלו בשדות הסמוכים. לאחר צילומים ואכילה כיד המלך נפרדנו מאנשי טאבו הנדיבים ויצאנו לכיוון המערות שראינו על ההר בבוקר.
העלייה לא הייתה כל כך קשה כשהשמש התחילה לרדת, ועד מהרה הגענו למערה הגדולה הראשונה שהייתה ליד מקדש שיכולנו לאות רק מבעד לחור בגג שלו, מפני שהיה סגור. ליד המערה הייתה סטופה ומעליה דגלים, גבוה על המדרון התלול והשומם התנוססה כתובת עשויה מאבנים לבנות: "אום מאני פדמה הונג", המנטרה הנפוצה ביותר של הבודהיזם הטיבטי שאותה אומרים כשמגלגלים את חרוזי המאלה, מחרוזת התפילה. שאותה ראינו בבוקר מהמנזר. גם כשהתקרבנו אליה לא היה ברור לנו איך נשאו אנשי הכפר את האבנים הגדולות במדרון התלול והגבוה, בלי שום שביל שנראה לעין.
ישבנו לנו על המדרגות הגבוהות המשקיפות על הכפר וסביבותיו וההרים המקיפים אותו, ודיברנו ושחחנו ולא הרגשנו איך הזמן עובר והערב יורד. לבסוף התחיל להחשיך וירדנו לכביש ומשם הלכנו למנזר כדי לאכול במסעדה שנמצאת לידו:"The Third Eye" ", שכמוה מצאנו ברישיקש וגם במנאלי. אבל בדרך עצרנו בסוכנות נסיעות שבעליה הוא גם מדריך טיולים ומארגן טרקים, כי שגיא וכפיר רצו לעשות טרק בסוף הטיול ולא לחזור אתנו למנאלי. הם שקעו בשיחה ארוכה אתו, שבסופה התברר שהוא לא ייקח אותם לטרק, מפני שהם רק שניים וזה לא משתלם עבורו, אבל נתן להם טיפים טובים על מקומות שכדאי לנסוע אליהם. החלטנו לדבר עם הנהג ולבקש ממנו שיסע למקומות האלה. הפסקת החשמל שהחלה עם חשיכה (ומה, חשבתם שתהיה הפסקה דווקא ביום, כשלא צריכים חשמל?) הפריעה לנו למצוא את הנהג ודחינו את השיחה לבוקר.