19.7.05 קי וקיבר
כבר בקאזה התחלנו להרגיש את הגובה: 3500מטר - כאבי ראש, נשימה כבדה וסחרחורות. קמנו בבוקר די מוקדם ויצאנו אחרי שתיית צ'אי, בתקווה למצוא מקום נחמד לארוחת בוקר בדרך. לאחר כשעתיים הגענו למנזר שנקרא קי, וטיפסנו ברגל לאורך השביל התלול שהוליך אליו מן המקום שבו הג'יפ עצר. העלייה, שבאופן נורמלי לא הייתה קשה במיוחד, הפכה להיות עינוי ממש לחלק מאתנו, שסבלו יותר מקשיי הנשימה. המקום היה יפה בעיקר בגלל הנופים המרהיבים שנשקפו ממנו, הרים חומים ואפורים ואפילו בצבע נחושת ירקרק, ולמטה עמק ירוק עם כפרים קטנים או סתם נהר גדול העובר בערוץ רחב מאוד ומתפצל לזרמים קטנים בגלל האבנים והסלעים הקוטעים אותו.
ירדנו מן המנזר והמשכנו לקיבר, כפר קטן שנמצא בגובה 4200 מטרים. היינו כבר רעבים אך לא היה מקום לעצור בו ולאכול. הכל היה שומם ומדברי מאוד ורק פועלי הכבישים שנפנפו לנו לשלוםכשעברנו לידם והעפנו עליהם ענני אבק נראו בדרך.
קיבר היה מאוד מרשים אך עגמומי במקצת. קבוצת בתים חשופים הבנויים על צלע ההר התלול, בלי שום ירק – עצים, שיחים או פרחים. הבתים בנויים בסגנון הטיבטי: סביב החלונות והדלתות צבועה מסגרת שמגדילה אותם, ואת הגגות השטוחים מקיפות ערימות קש וחציר יבשים כמעין מעקה נמוך. עצרנו ליד שני גסטהאוזים צמודים, ובחרנו בראשון, מכיוון שהיה לו גם חדר אחד עם שירותים צמודים. אחרי שהתמקמנו אכלנו ארוחת בוקר טעימה ומפנקת והשמש עלתה והתחיל להיות די חם.
שגיא וכפיר יצאו לטייל ברגל לכפר שנמצא גבוה יותר ויש לידו מאובנים מעניינים. אנחנו ישבנו לקרוא ולנוח, ויצאנו לטייל בכפר עצמו עם אמיליה. הסתבר שהיא הגיעה לספרד עם בעלה שהוא קבלן בנייה, והיא פגשה אותו בסנט פטרבורג כשלמדה במכון הטכנולוגי הנדסת הידרולוגיה. יש לה שני ילדים, אחד בן 14 והשני בן 12, והיא עוסקת ביוגה הרבה שנים, ובאה להודו כדי ללמוד עוד. המדיטציה הקסימה אותה והיא טענה שהיא כמו תרופה לכל מחלה, והיא משוכנעת שיש בה סגולות שאפשר להוכיח אותן בצורה מדעית. אחרי הסדנה הם התחייבו לתרגל מדיטציה בכל יום שעה בבוקר לפני האוכל, ושעה בערב. זה היה די קשה בטיול, אבל אמיליה ושגיא עמדו בזה, והתעוררו בכל בוקר לפני כולם כדי לשבת ולתרגל. כפיר לעומתם טען שהוא מחכה לחזרה הקרובה לארץ, ואז יתחיל ברצינות.
הלכנו לנו בכפר הקטן ועלינו למקום שהם קראו לו "גומפה" (מנזר או מקדש) אבל לא היה שום דבר חוץ מסטופה גדולה ומין משהו שדמה למזבח, והעמיסו עליו קרניים של יאקים ופרוות שלו בערימה מבולגנת. זקן בלי שיניים רצה להראות לנו את מה שראינו ולהסביר בשפתו, ספיטית, אבל אנחנו לא התרשמנו מהניסיון הפטתי שלו לגרד מאתנו כסף.
הנחל פיכפך לו במורד ההר ואמרו לנו קודם שיש שם מעיין קדוש. רצינו לעלות אליו והתחלנו ללכת, אבל אני כבר הרגשתי ממש גרוע ולא יכולתי להמשיך. לכן ירדנו למלון, ואמיליה המשיכה לבדה. במלון נכנסתי לחדר וניסיתי לישון אבל כאב הראש היה חזק מאוד והרגשתי ממש בוערת. אפי נגע בי ואמר שאני חמה מאוד ויש לי כנראה חום. לקחתי שני כדורי אקמול ונרדמתי. כעבור כשעתיים התעוררתי, והרגשתי יותר טוב. יצאתי למרפסת המשקיפה על הנוף היפה והצטרפתי לאפי ולשגיא שחזר מן הטיול עם כפיר.
הזמן עבר בנעימים בשיחה לבבית ושגיא סיפר שלמד מחשבים בתל חי ועבד שנתיים בחברת היי-טק אך עזב ויצא לטייל שוב בהודו, אחרי שכבר עשה כמה טיולים גדולים בעבר, ואף יצא לטרק של שלושה שבועות בלאדאק. גם הוא היה נלהב מסדנת הוויפאסאנה שעשה, ואמר שאינו יודע מה יעשה כשיחזור לארץ, מלבד בילוי של חודש עם סבתא שלו. כפיר לעומתו הוא בוגר בית ברל, מגמת חינוך בגיל הרך ועובד כבר כמה שנים כחונך של ילדים אוטיסטים בגנים ובבתי ספר כפרי-לאנסר. כפיר נשוי ויש לו ילד קטן וגם בשבילו זה הטיול השני להודו וכבר היה גם בטיבט, מונגוליה ובורמה. שניהם היו מאוד נינוחים ורגועים ואני מניחה שעשרת הימים בהם שתקו והתרכזו בעצמם הועילו להם מאוד, אך מצד שני ייתכן כי הם כאלה מטבעם והמדיטציה רק חיזקה תכונה טבעית שלהם. בכל מקרה, זה בהחלט היה בולט ומערר קנאה, השלווה והקבלה, והנכונות ללמוד הכל בלי שיפוטיות ודעות קדומות.
בינתיים הצטרפו שאר הנוסעים של הג'יפ, אחרי שהתאוששו קצת מן ההרגשה הרעה שאחזה ברובם, וכולנו אכלנו ארוחת ערב. הלכנו לישון בהחלטה שקמים שוב מוקדם, ויוצאים לדרך במטרה להגיע לטאבו, הכפר שנמצא בקצה עמק ספיטי מהר ככל האפשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה