4.5.05 סוויס קוטג' , ראם ג'ולה וארטי בהרדיוואר

כבר יומיים אנחנו ב"שוויצריה" ואני נהנית מכל רגע. היום הראשון עבר במנוחה וקריאה ובאמת הרגשתי הרבה יותר טוב וגם אפי החלים מהר. אחרי הצהרים התחיל מה שנקרא פה: "סופת טרום מונסון", רוח חזקה, עננים ברקים ורעמים ולבסוף גשם חזק, כמו שכבר קרה בשבוע שעבר כשהיינו בלקסמן ג'ולה. אבל במלון הזה הכל נראה יותר טוב – החדר נעים וחם, המסעדה של המלון קרובה ונעים לשבת בה והאוכל טעים, ואין חול ויללות של הרוח בחלון.
אנחנו נמצאים על אחד הגגות של המלון ויש רק עוד חדר אחד לידינו. ביום הראשון בצהרים הגיע זוג צעיר ונחמד, כרמית וגל, שמטיילים רק כשבוע בהודו ומתכוננים עוד להיות בתאילנד, השיחה קלחה בהעימים ובילינו יחד בארוחת הערב ואחריה.
אתמול יצאנו ללקסמן ג'ולה למסור לפיתוח את התמונות שאנחנו צריכים לשלוח לחברים בדרג'ילינג ועוד כמה תמונות של עין גדי שאפי רוצה להחזיק קבוע אתנו כדיל להראות לאנשים. התברר שבמקום הקבוע שלנו אין חשמל והגנרטור מקולק ורק בעוד שעתיים יהיה חשמל. החלטנו לצאת לכיוון הגשר השני "רמה-ג'ולה" שבו יש מקדשים ולידו נמצא מרכז המהארישי שבו בילו החיפושיות בשנות השבעים כשהיו בטריפ ההודי שלהם. הלכנו בשביל לאורך הנהר ונהנינו מן הצל והחופים המסולעים והזרמים שבנהר, המקדשים והאשרמים שמפוזרים בכל כמה מטרים, והאווירה השלווה ולהפסטורלית שהפרות השתלבו בתוכה בטבעיות. הגענו לגשר ומצאנו עוד עיר שלמה – כולה מקדשים, אשרמים, מעונות לעולי רגל, חנויות מזכרות וצורכי תפילה, מסעדות וחנויות בגדים, והמוני עולי רגל ומעט תיירים לבנים. יש שם גם גהאתים כמו בוראנסי אך הם מטופחים ונקיים יותר ופחות תלולים ומרשימים.
עברנו ליד מקדש שממנו נשמע ברמקולים אדירים קול של מישהו שנואם. הסתכלנו וראינו מאות אנשים יושבים על הריצפה בחלל הענקי ומקשיבים מרוכזים מאוד, הנואם ישב על במה מוגבהת ליד המקירופון ולידו על דרגשים מוגבהים עוד כמה מכובדים מכובדים. הוא היה עטור שרשרות פרחים כתומות ופניו בשרניות ומלאות וזקן קצר עוטר אותן. הלכנו לצד השני ושם ראינו המוני נשים יושבות ומקשיבות בריכוז
ליד הבמה וממנה והלאה ישבו עשרות נשים מתחת לחופות בד שנמתחו מהקיר ונתנו צל בשטח גדול. ראינו בחור אחד יורד במדרגות של הנשים ויושב למטה, והחלטנו שגם אפי יכול לרדת אתי ולצלם, וירדנו עד למטה וראינו את כל הקהל העצום, יושב בדריכות ומאזין – בתחושת התרוממות רוח אמיתית של אנשים פשוטים שמזדככים ומתעלים מדברי הנואם.
כשעלינו במדרגות רמזה לנו אישה צעירה להתקרב והתיישבנו לידה. שאלנו אותה מי הנואם, והאם הוא גורו ומה שמו, והיא אמרה: כן, הוא גורו והוא אבא שלי. חשבנו שהיא מתכוונת באופן מטאפורי ונענענו בראשנו בהבנה, ואז היא הצביעה על הבחורה שישבה לידה ואמרה שהיא האחיינית שלו ועל בחורה נוספת והיא גם הבת שלו. ואז הבנו שהן באמת קרובות משפחה שלו.
שמו וישווראת' לי קאשיאפה והם ממדינת מדיאר פראדש והגיעו לשבועים לרישיקש. הוא דיבר של אחד הפרקים של הבהוואדגיטה (שירת המבורך, נאום שנשא קרישנה במסגרת ההודית ההודית הגדולה הנקראת מאהבראטה, שבו סיכם את כל הפילוסופיה ההודית) ונתן את הפירושים שלו לקהל החסידים הנלהבים. לא יכולנו לדבר אתה יורת גם בגלל שהאנגלית שלה לא הייתה מספיק טובה, וגם בגלל שהפרענו לקהל המקשיבים, ולכן נפרדנו והמשכנו ללכת.
עברנו ליד מקדשים וגהאתים יפים בין הרוכלים והסהאדואים הרבים שמקבלם כל אחד בקריאה "הרי-אום" (יבורך האל) אבל מבקשים כסף בלי היסוס, אבל האווירה הנינוחה של רישיקש כל כך שונה מוראנסי הדחוסה, הכבדה, המתעלקת והנדבקת.
הלכנו לפי ההוראות שקיבלנו למקום שבו היה מרכז המהארישי שבו היו החיפושיות ומצאנו בניין נטוש וחצר מוזנחת וחרבה שרק תאי ההתבודדות המוזרים הבניים מחלוקי נחל גדולים מזכירים את המקום המרשים והיפה שזה היה פעם.
חזרנו לעיר והתברר שהאינטרנט משותק ולכן הטענו את התמונות להדפסה ואכלנו צהרים. כבר בבוקר החלטנו לצאת עם שכנינו החביבים גל וכרמית, להרידוואר אחרי הצהרים לראות את הפוג'ה על הנהר. בדיוק כשעמדנו לצאת התחיל להתענן מאוד, ואפילו ירד קצת גשם קל. אבל לאחר דיונים מעמיקים החלטנו להיות הרפתקנים וצאת בכל זאת. לקחנו ביחד אוטוריקשה עד למקום הפוג'ה וכל הדרך העננים ואפילו גשם קל מלווים אותנו.
כשהגענו למגרש החניה כבר ראינו את ההמונים מצטופפים ליד הנהר ורבים נוספים צעדו מהמגרש לכיוון הגשר והטיילת הגדולה שבה אמורה להיערך הפוג'ה. עברנו דרך מאות רוכלים שרובם מכרו שרשרות תפילה או צלחות עשויות מעלים מלאות פרחים שבמרכזן נר והן עשויות בכל הגדלים, ומשיטים אותן עם הנר הדולק על פני הנהר בזמן הפוג'ה.
הגענו למקום, וסדרן הפנה אותנה לצד השני של הנהר שבו הצטופפו אנשים רבים וישבו על הריצפה. מיהרנו לשם ובכניסה עצרו אותנו שני סדרנים לבושים מדים מצוחצחים, והושיטו לנו פנקס קבלות. נזכרנו שבלונלי פלנט כתוב שפעם לא נתנו לזרים להיכנס לפוג'ה, ועכשיו מותר להם להיכנס, אבל מצפים מהם לתרומה. "תרמנו" ושמרנו את הקבלה, להראות לסדרנים נוספים שהסתובבו בכל מקום עם פנקסים וניסו להתרים אותנו שוב. הם היו לבושים במדי חאקי והיו להם משרוקיות.
עמדנו ליד האנשים היושבים ורצינו לצלם, ואז אמר לנו הסדרן הסמוך, שהתהדר גם בשולחן מסודר, שאנחנו חייבים לשבת ושהפוג'ה תתחיל רק בשבע. השעה הייתה רק 6.15. אבל לא הייתה ברירה והתיישבנו על הריצפה וחיכינו כמו כולם. בינתיים העננים התקדרו מעלינו והחיל לטפטף קצת. אנחנו הטעטפנו במעילי הגשם המתקפלים שלנו, אבל האנשים לידינו המשיכו לשבת בשלווה סטואית ורק הנשים התעטפו בסארי שלהן וכיסו את ראשן. אבל הגשם לא התפתח והחשיכה ירדה לאט כשהטיילת כולה מוארת, ובמקום שבו תהיה הפוג'ה מדליקים עוד ועוד מנורות אש.
הסדרנים יצאו ונאמו משהו קצר לקהל, כל אחד לקבוצה שהייתה סביבו, וכולם קראו מין "אאיי" והרימו את ידיהם ביחד. זה היה ממש מרשים. מדי פעם קבוצה אחרת הרימה את הידיים וצעקה לאורך כל הטיילת וליד המקדש שממנו יוצאים הכוהנים.
ואז נשמעה ברמקולים שירה אדירה וכל הקהל הצטרף אליה בשירה ובמחיאות כפיים. רבים הצמידו כפות אל המצח ועצמו את עיניהם והתפללו בריכוז. ליד המים עמדו הכוהנים ובידיהם המנורות ושני אנשים עמדו ליד המקדש ותופפו על הגונג, הרוח החזקה הגבירה את האש והתנועות של הכוהנים היו מסורבלות ופשוטות בהשווה לסגנון המעודן, כמו "באלט", שראינו בוראנסי. אבל הקהל שר והושיט ידיים ומחא כפיים והתפלל ואת העוצמה הריגשית שהיייתה שם אפשר היה למדוד בדציבלים. תוך רבע שעה הכל נגמר וכולם קמו ורבים רבים ירדו למים להשיט את צלחות הפרחים והנרות והנהר כולו היה מלא באורות שטים. החווייה הייתה הרבה יותר אינטנסיבית ומרגשת ופשוטה בהשוואה למלכותיות המסוגננת והמרוחקת של וראנסי. כאן היו כמעט רק עולי רגל, שרצו להרגיש קרובים לאלוהים בדרכם הפשוטה והיצרית – ואת זה הם קיבלו.
חזרנו עם אותה הריקשה שנהגה חיכה לנו בסבלנות כל הזמן ומצא אותנו מייד והלכנו לאכול – 'עייפים אך מרוצים', במיוחד כשכמעט בטלנו את הנסיעה בגלל הגשם והרוחות שהיו ברישיקש לפני הנסיעה.