30.4.05 מקדשים בהארידוואר ואתי נופלת למשכב

למחרת נסענו בבוקר להרידוואר עם אביבה ועופרה. נהניתי מהדרך שבה עופרה מתמקחת עם נהגי הויקרם ועומדת על שלה, זו מיומנות שעוד לא רכשנו בהודו. העיר יפה ובנוייה ליד הגנגס, עם בניינים ורודים יפים ומקדשים גדולים וקטנים לידו, והעיקר: פסל ענק של שיווה העומד במים ולאפי הוא הזכיר את שני הפסלים הענקיים על הנהר בסרט: "שר הטבעות".
הגענו לרכבל וקנינו כרטיסים לשני מקדשים שעולים אליהם ברכבל וביניהם נוסעים באוטובוס מיוחד וממוזג. הרכבל הראשון היה מפתיע בסדר ובניקיון, במוזיקה הנעימה ששודרה ברמקולים ובעצים ובדשאים שהיו סביבו, וגם ההר שאליו עלינו היה מיוער וירוק. למעלה היה מקדש הודי כמו עשרות אחרים שראינו בוראנסי, ונוף מרשים של העיר. אך הדבר שהפתיע אותנו היה שהכל עבד בצורה מאורגנת ומסודרת לאורך כל ה"חבילה" של שני המקדשים והאוטובוס הממוזג. מסתבר שכשזה חשוב להם ההודים יכולים להיות יעילים ורציונליים.
במקדש היו עולי רגל רבים צילמו כל דבר ואת עצמם, קנו פרחים וקורבנות לאלים והתפללו בדבקות מול הפסלים הרבים. המקדש השני היה יותר שקט ופחות מרשים, ואני ועופרה אפילו לא טרחנו לחלוץ את הנעלים כדי להיכנס אליו. דבר נוסף ששמנו לב אליו הוא שהיינו לבד לגמרי בקהל ההודי הגדול ולא ראינו אף תייר מערבי כשבמרחק שעה נסיעה באוטוריקשה מסתובבים המוני תיירים ויושבים בטלים בבתי הקפה והמסעדות הפסבדו מערביים.
הנסיעה חזרה בויקרם הייתה חוויה בפני עצמה מפני שירדנו מן הכביש הראשי ונסענו דרך עשרות מקדשים ואשרמים שחלקם היו גדולים וצבעוניים עם פסלים ענקיים וציורים והמוני הודים נכנסו ויצאו מהם. הנהג היה נואש והסכים למחיר הנמוך שאביבה דרשה אך ניסה למלא את הויקראם בעוד ועוד נוסעים ולשם כך סטה מן הדרך ועשה לנו סיבוב מקדשים בהארידוואר.
מרשים לראות את האנשים הפשוטים והעניים עולים לרגל, ומתארחים בזול במין אולמות גדולים עם חדרי אוכל כדי שיוכלו לעמוד בהוצאה. לפי סדר העדיפויות שלהם, עלייה לרגל היא השקעה משתלמת וגם אנשים עניים למדי מנסים לממש אותה. גם בעסקי חתונה (וקבורה בוראנסי) לא חוסכים וראינו חתן וכלה על עגלה מקושטת עטויי תכשיטים ולבושים בגדים צבעוניים מפוארים מלווים בתזמורת קטנה וב"מכונית מוזיקה" שכולה רמקולים ענקיים המנעימים את הנסיעה לחופה.
עצרנו במרכז העיר של רישיקש לאכול במסעדה ההודית הטיפוסית הכי טובה שם שאביבה זכרה מהביקור הקודם והתפעלנו איך היא ואחותה לא רק אוכלות בהנאה את האוכל המפולפל אלא גם מבקשות עוד פלפלי צ'ילי מן המלצר המופתע. (זו לא חוכמה, הן תימניות)
כשחזרנו למלון כבר היינו מותשים לגמרי מהיום הארוך והחם ואני התחלתי להרגיש יותר גרוע – הסינוסים כבר ממש כאבו. מכאן והלאה לא קרה הרבה - לא יצאנו לשום מקום חוץ מלאכול ולרופא האיורובידי, שעשה לי מסג' ונתן עוד כדורים אבל גם הם לא עזרו. לבסוף ביום ראשון הרגשתי פשוט גרוע – רעדתי מקור בחום הצהריים, וסבלתי מכאבים חזקים והנזלת לא הפסיקה לזרום. החלטנו לנסות רופא רגיל ואפי שאל במסעדה הקבועה שלנו על בית חולים, וקיבל כתובת בעיר. לקחנו מונית ומצאנו בניין קטן ומסודר, עם דלפק קבלה, חדר מעבדה (עם מיקרוסקופ ידני כמו פעם) בית מרקחת זערורי, חדר לצילומי רנטגן, חדר קטן עם שתי מיטות שמשמש כחדר מיון, וחדר רופא. בקומה השניה היו כנראה מיטות חולים אבל לא ראינו ממש. אנשים ישבו וחיכו בסבלנות הודית והפקידה אמרה לנו שיקראו לנו. המקום היה נקי אך מיושן – בסגנון שנות החמישים. לבסוף הגיע תורנו. הרופא היה כבן ארבעים, דיבר אנגלית מצויינת והקשיב באדיבות לסיפורי, בדק בדיקות שגרתיות ואמר לי – אין ספק שיש לך דלקת, חיכית הרבה זמן. הסברתי לו שהלכתי לרופא איורבידי והוא אמר שזה לא נועד למקרה כזה אלא למחלות כרוניות שאין להן מרפא קונבנציונאלי. לדבריו האיורובידה הטובה ביותר היא בדרום הודו, והוא עצמו שולח חולים לשם להתרפא כאשר הוא אינו מצליח, או חושב שמה שהם מציעים עדיף על הפתרון שלו, כמו הוצאת אבנים מהכליות שהם עושים בלי חדירה ורק עם תרופות טבעיות. הרופא סיפר שהרפואה ההודית בערים הגדולות זהה למערבית, ויש להם את כל החידושים הטכנולוגיים של המערב והעדיפות שלהם היא בהתייחסות ההוליסטית לחולה, והמקום החשוב של הרופא עצמו ולא המכונות החדישות כמו במערב. כל משפחתו חיה בארה"ב ולדבריו הם לא מרוצים מן הטיפול הרפואי, מפני שהביטוח הרפואי שלהם לא מספק את כל הצרכים, בעוד שהוא נותן טיפול גם לחולים שלא יכולים לשלם. קיבלתי מרשמים לאנטיביוטיקה ולכאבים והכל עלה 450 רופיות, כך שאצטרך להיות עוד חולה מאוד (חס וחלילה) כדי לעבור את סף ההשתתפות העצמית וליהנות מן הביטוח שעשינו...
חזרנו לחדר ומייד עשיתי לעצמי טיפול אדים עם אקליפטוס לפי הוראות הרופא, וקוויתי לטוב. בערב יצאנו עם אביבה ועופרה לאכול במסעדה איטלקית על הגג של מלון קרוב, לכבוד עזיבתן למחרת. האוכל האיטלקי היה ממש מצויין, והיה עצוב קצת להיפרד מהן אחרי שהסתדרנו כל כך טוב ביחד.
היום שלאחר מכן עבר בשהייה בחדר, אני עם הנזלת הנוראה והכאבים שלי, ואפי עם בעיות עיכול – בקיצור ממש בית חולים.
הבוקר קמנו אחרי לילה קשה מאוד שלי, והחלטנו לעזוב את המלון ולעלות למה שנקרא "high bank" – הגבעות שמול לקסמן ג'ולה שבה שהינו עד עכשיו, ולהתרחק קצת מן המהומה של צלמים, רוכלים, חנויות, עולי רגל, תיירים מערביים וכו', ולהיספג בשקט (הסטרילי קצת, אני מודה) של כמה בתי מלון מצועצעים הטובלים בים של עצים, פרחים, ודשא ובלי פרות משוטטות בכל מקום. נראה לי שזה מקום טוב להבריא בו. אם להתפנק – מדוע לא ב"New Swiss Cotage"? המקום מערבי ולא מתיימר להיות הודו – וזה בסדר המבחינתי.