6.4.05 ארוחת ערב עם סונגמיט וצ'רינג

הבוקר אנחנו בערפל מוחלט ועם הפסקת חשמל שהחלה בדיוק כשהלכנו לישון, ואני מנצלת את ההזדמנות להשלים את ארועי הימים האחרונים. החזרה לדרג'ילינג הייתה נעימה ונוחה – הכל היה ידוע ומוכר, ובלי המתח שמלווה את הימים הראשונים במקום חדש. בתחילה פשוט נחנו הרבה – קראנו, ראינו טלוויזיה, ניגנו במפוחית ובחליל, אני כתבתי ואפי צייר ועבד על הצילומים. בשוק פגשנו את ידידינו הלפצ'ה והבטחנו לבוא אליהם.
למחרת באנו למסעדה שלהם עם המחשב והראינו להם צילומים מישראל – הנגב, תל אביב הבתים שלנו והמשפחה. הראינו להם גם צילומים מדרג'ילינג ומסיקים, והם התרגשו מאוד וזיהו הרבה אנשים שהם מכירים מדרג'ילינג. סונגמיט התיידדה עם בחור ישראלי צעיר שאפי פגש באינטרנט והמליץ לו על המסעדה שלהם, ופיתחה אתו יחסים חמים וקרובים, ואף ניסתה לייעץ לו מפני שהוא די נבוך בקשר להמשך חייו. היא סיפרה לנו על התחושות הפוקדות אותה לעתים בלי הסבר וכל מיני מקרים מיסטיים שקורים לה בפגישות עם אנשים שונים, ועל הבדידות שלה כבעלת כוחות כאלה בלי שיהיה לה עם מי לדבר. כשקמנו ללכת לא רצו לקבל מאתנו כסף, אבל אנחנו איימנו שלא נבוא יותר אם לא נשלם, ולכן החליטו להזמין אותנו למחרת לארוחת ערב אצלם – כידידים.
אתמול היה די מעונן, אבל אחרי יומיים של בטלה ומנוחה קצינו לחלץ את העצמות. כיוון שראינו במשקפת מן החלון את קוטפות התה בשבילים בין המטעים על סלי הקש שלהן – החלטנו לרדת למטע התה שכבר היינו בו "Happy Valley". הירידה הפעם הייתה קלה משום שהלכנו בדרך הנכונה, אך לצערנו גילינו שהגענו מאוחר, ואין קוטפות וגם בית החרושת נראה דומם. החלטנו להמשיך לרדת בכביש ולראות לאן נגיע. הירידה הייתה די תלולה ופיתתה אותנו להמשיך עוד ועוד, עד שהגענו לשכונה קטנה של בתים ופחונים על המדרון, שהייתה מוקפת במטעי תה מכל עבריה.
הכביש הסתיים ליד בניין גדול שנראה כמו בית ספר ונשמעו ממנו קולות ילדים. התקרבנו וראינו מעין משרד קטן שבו ישבו כמה מבוגרים. בירכנו אותם ושאלנו אם זה בית ספר, הם השיבו בחיוב והזמינו אותנו לסייר בו. ראינו כיתה אחת גדולה אבל ערומה מכל קישוט וצבע, כחמישה עשר ילדים ליד שולחנות כמו בסרטים האמריקאים על בתי ספר במערב הפרוע – ספסל ושולחן גבוה ואלכסוני. הם היו מרוכזים בקריאה וכתיבה, והמורה ישבה ליד השולחן שלה מולם. הם הציצו בנו בסקרנות אך חזרו מייד ללימודיהם ולא ניצלו את ההפרעה לגיחוכים או פיטפוטים כמו שהיו עושים בוודאי ילדים ישראליים נורמליים.
אחר כך ראינו גן ילדים – שבו היו כעשרה ילדים בגילים בין שלוש לשש. זה היה פשוט מדכא – חדר גדול וקודר מאוד – היה מעונן ולא דלקה שום נורת חשמל, ריק מאוד – רק כמה ספסלים ושולחן קטן שעליו היו מונחים התיקים הצבעוניים של הילדים. הילדים ישבו ליד הספסלים וכתבו במחברות ברצינות ובריכוז מופתיים, וגם הם נשארו מרוכזים ורציניים בזמן הביקור. שתי מורות הנהיגו את הילדים בשקט ובאהבה, וגם המנהל והמורה להתעמלות שליוו אותנו והסבירו באנגלית טובה, היו מאוד חביבים אל הילדים וגאים בהם. על הקיר של ה"גן" היו שני לוחות ציורים ומלים באנגלית ובנפאלית ואלה היו הקישוטים והצבעים היחידים בחדר הקודר.
הילדים לומדים אנגלית ונפאלית עד כיתה ה', ואז הם עוברים לבית ספר אחר ושם מתחילים ללמוד גם הינדו שהיא שפה קרובה. המנהל סיפר שהכפר או השכונה מתפרנסים רק ממטעי התה שמסביבם – מטפלים בהם כל השנה, וקוטפים בעונת הקטיף. ראינו שהם מגדלים לעצמם גם ירקות ועצי פרי בחצרות ותרנגולות מסתובבות בחצרות וביניהן. הביקור היה מרגש מאוד בשבילי – החריצות והמסירות של התלמידים והמורים בסביבה החומרית הדלה והקודרת שבה הם נמצאים, (קשה לי לדמיין כמה קשה לשהות בכיתות האלה בחורף, כשמגז האוויר יותר קר) מעוררת מחשבות על הפינוק והניוון של התלמידים והמורים שלנו.
המנהל הסביר שהדרך היחידה לחזור היא ברגל כמו שהגענו, והתחלנו לטפס לאט לאט עד שהגענו למקום שממנו ירדנו, והחלטנו לעלות בדרך שנראתה פחות תלולה והובילה למקום שנקרא "Tensing Rock" שנמצא כשלושה קילומטר משם ובעליה לא קשה לדברי בחור צעיר שפגשנו בדרך. אבל הדרך הפכה צרה ותלולה ומתפתלת בין בתים צפופים יותר ויותר ככל שהתקרבנו לכביש הראשי. משם כיוונו אותנו לעלות בשביל תלול לכיוון הסלע, אך מצאנו את עצמנו שוב במקום שכבר הלכנו בו בביקור הקודם, ליד הכבל (שעדיין לא פועל, אף על פי שאז אמרו שיתחיל לעבוד בתחילת אפריל) באיזור שנקרא "North Point ", והסלע הנכסף נמצא למעלה ורחוק. היינו כבר די עייפים והשמים התקדרו מאוד לכן ישבנו לאכול במסעדה שנקראת "מסעדה בורמזית" אך התבר שאין בה שום דבר בורמזי מלבד השם.
יצאנו לכיוון המוניות שליד בית הספר "סנט ג'וג'ף" שבו ביקרנו עם ידידינו ג'ימי ביום הראשון בדרג'ילינג. כשעברנו ליד בית הספר ראינו את התלמידים עומדים בשורות ארוכות ומתרגלים כמו חיילים – צעדה, עמידת דום וחופשי, סיבוב במקום עם רקיעת רגליים וכו'. זה באמת היה מראה סוריאליסטי: התלמידים במכנסיים אפורים מחוייטים, וחולצות לבנות ואפודות שחורות והמרוה בחליפה אפורה מכובדת, על רקע הבניין הויקטוריאני היפיפה של בית הספר, 'משחקים בחיילים' והמורה אפילו העניש שני תלמידים בצעדה מוקפדת בכמה סיבובים שבהם, יצאו מן החצר וצעדו על המדרכה לידינו בהנפת ידיים נמרצת וקראו לעצמם: egg, egg"". בסיבוב האחרון המורה שאג להם באנגלית מן המגרש למטה: "אני לא שומע אותכם!" והם הגבירו את קולם לקול צחוקם של חבריהם. אבל הכל נעשה בנינוחות ולא יותר מדי ברצינות וכשסיימו את השיעור יצאו כולם בצעקות ובריצה פרועה להפסקה.
בערב הלכנו לצ'רינג וסונגמיט לאכול. הם הבטיחו ללבוש תלבושת לפצ'ה מסורתית, אבל רק שני הילדים לבשו את הבגדים בחגיגיות ונהנו להצטלם ולהציג בפנינו כל מיני משחקים שלהם, והגדולה, איילין סיםרה על בית הספר והמורה שלה Mr Littlewood. צ'רינג הסביר שהמורה אינו אנגלי למרות השם, אלא כנראה אנגלו-הודי. הם לומדים אנגלית, מתמטיקה תנ"ך והתעמלות ואיילין קוראת בעצמה מספר בראשית מהתנ"ך שבבית. איילין דומה לצ'רינג, שקטה ועצורה מאוד ואילו וורני, אחיה בן השש, דומה מאוד לסונגמיט – גם בפניו וגם באופי: מלא רגשות ופתוח מאוד.
בתחילה ישבנו ושתינו תה סיני והתבוננו בילדים המשחקים ובינתיים סונגמיט וצ'רינג דאגו לאוכל במטבח לאורחים במסעדה ולסידור החשבונות. המסעדה התרוקנה, והגיעה פתאום זוג צרפתי מוזר, בחור גדול ורחב עם שיער צהוב ארוך הקשור בצמה קטנה על עורפו ופניו לא צעירות, ואישה שגם שערה קשור בצמה קטנה על עורפה ושניהם לבושים בבגדים "פסבדו-הודיים" כמו שמקובל אצל חלק מן המטיילים המבוגרים פה. את הגבר פגשנו כבר בפלינג בגסטהאוז, ואת שניהם ראינו במסעדת fast food איטלקית חדשה בדרג'ילינג שהבעלים שלה הוא דווקא צרפתי...
הם התחילו להזמין, ובינתיים האוכל שלנו הגיע: אורז מר – עם גרגרים מיוחדים מקומיים ההופכים אותו לקצת מר, חצילים מבושלים ומתובלים, גבינה רזה ודלילה עם לימון ותבלינים, תפוחי אדמה שנראו כמו צימס עם זרעים שחורים עליהם, דגים אפויים ברוטב עם קישואים ממולאים בגבינה ועשבים מקומיים, ודגים מטוגנים היטב – עד יובש, ופאקורה, קציצת ירקות טעימה בנוסח מקומי (זה אוכל שישנו בכל מסעדה בנוסח קצת אחר וגם ברחוב ואנחנו גילינו אותו לאחרונה. הכל היה מאוד טעים ומעניין ואני לא מבינה מדוע לא מציעים לסועדים את האוכל הזה במסעדות, לפחות למערביים שמתקשים להתמודד עם האוכל ההודי החריף. סונגמיט אמרה שזה אוכל פשוט ועממי, נפאלי או מקומי, ולכן לא נחשב כמתאים. ואז הזמינה את הזוג הצרפתי, שקיבל עד אז רק בירה, להצטרף לארוחה שלנו במקום מה שהזמינו והם נענו בשמחה והיו חביבים מאוד. מוצאם מפריז והם כבר היו בהודו מספר פעמים ויש להם ניסיון עשיר, ועמדו לנסוע לגבול בוטאן לביקור של שלוש שעות, שלא דורש אישור וקבוצה. משם תכננו לנסוע לאסאם ונראה שהם אוספים מקומות מיוחדים לרשימה שלהם אך גם יודעים ליהנות מן הרגע ומפגישות עם אנשים.
במקביל להבאת האוכל וארגון הילדים לאכילה, התנהלה לה שיחה נעימה עם סונגמיט וצ'רינג. סונגמיט התלוננה על הפגיעה של האוכלוסיה המקומית באיכות הסביבה, ועל הרמאויות במכירת המים המינרליים – מסתבר שיש כאלה שמצליחים לפקוק מחדש את הבקבוק כאילו יצא חתום מבית החרושת. לדעתה הם צריכים לפתח יותר את התעשיה המוקמית ולא לשלוח את החומרים או המים למטה, לשפלה ובמיוחד לביהר שבה זול מאוד לייצר. היא התלוננה גם על הזלזלול של היצרנים באיכות המוצר והעובדה שפעם היו עושים מוצרים באיכות יותר גבוהה, ועל הלחם הפשוט שמייצרים בדרג'ילינג, בהקשר לכך שסיפרנו לה על בעל המסעדה איטלקית הצרפתי שמתכנן לפתוח בית חרושת ללחם.
היא סיפרה על אביה שנהג לשתות לשוכרה והיה מגיע שתוי למסעדה, ואיך שניסתה לגרום לו להפסיק, ושבסופו של דבר הפסיק לשתות.
בשיחה שהייתה לנו אתם יום קודם סיפרו שהם רוצים לפתוח מסעדה לתיירים מערביים במלון השני שלהם והתייעצו אתנו מה כדאי לעשות בה. בלילה אפי חשב על הבעיה שלהם, והציע להם לפתוח "Tea Room" במלון החדש. זה צריך להיות כמו באנגליה, עם וילונות מצועצעים, עציצים ופרחים, "Cream Tea", (קנקן תה, עוגיות קטנות שנקראות scons, חמאה, cream, וריבה.) ולהציע לסועדים גם סנדוויצ'ים, ומאפים קטנים. אפי אמר בצדק, שהדבר הראשון שעולה בראשו של כל מערבי כשהוא שומע את השם "דרג'ילינג" הוא תה, ולמרבה הפלא בכל דרג'ילינג אין אף "Tea Room", שכל תייר אירופי ישמח לשבת בו.
ישבנו עד מאוחר, הילדים הושכבו לישון על ידי הצוות המסור, וכל הכסאות כבר הורמו. לבסוף ריחמתי על עובדי המלון שלנו שיצטרכו לקום ממיטתם כדי לפתוח לנו, ונפרדנו כרגיל בחיבוקים חמים והבטחה לשוב כאשר התמונות שהזמנו בשבילם להדפסה יחזרו מכלכותה.