3.4.05 מלון סיילונג, דרג'ילינג

בוקר בהיר, אך עם הרבה אובך וקצת עננים, ואנחנו בארמון המלוכה שלנו: מלון סיילונג בדרג'ילינג. כאן המקום להרחיב קצת על מלונות וגסטהאוזים בהודו שפגשנו עד כה.
לסוג הראשון אני קוראת: "פאנסי-שמנסי", כלומר מלון שמתהדר בחדרים "דאבל-דלוקס", וחדר לשניים עולה בו 1500 רופיות או משהו דומה בעונה. ובאמת יש בו מיטה כפולה, שירותים, חלון לנוף וארון. אבל בשירותים אין מקום לשים את מברשות השיניים או הסבון והשמפו, אין מגבות או שיש אבל הן דקיקות כמו נייר, אין מתלה לנייר טואלט, מושב האסלה לא מחובר היטב ואין חלון שאפשר לפתוח כדי לייבש את המקלחת (שהיא כמובן בלי וילון או מקלחון – אלא פשוט ראש וברזים מתחתיו – עד עכשיו זה מה שראינו).אין מנורות אישיות ליד המיטה, השטיחים מוכתמים ולעתים יש בהם חורים, ועל הקירות יכולים להיות כתמים ושברים או סדקים. אבל במבט ראשון החדר נראה בסדר ורק כשנמצאים בו הרבה זמן שמים לב לפרטים האלה.
הסוג השני הוא גסטהאוזים ומלונות צנועים יותר. הם אינם מתיימרים להיות מערביים, החדרים קטנים ואין ארון או שהוא קטן מאוד, ולעתים המיטות נפרדות, המצעים יותר מהוהים, השטיחים יותר ישנים ומתפוררים והכתמים על הקירות יותר גדולים ונראים לעין. אבל יש בהם בדרך כלל חדר הסבה חמים ונעים (מין "זולה"), ויש ספריה עם ספרים שהמטייילים השאירו, והעיקר, יש חדר אוכל פשוט עם שולחנות ארוכים, שלידם יושבים האורחים ומדברים ומתיידדים, ונוצרת ביניהם אווירה חברותית ופתוחה.
המשותף לשני הסוגים הללו הוא האפלולית: לא מדליקים אורות במקומות הציבוריים בכלל אלא כאשר כבר חושך מוחלט, וגם אז האור חלש מאוד, ובחדרים אין נורות חזקות בכלל. את הנושא הזה פתרנו בגנגטוק כשקנינו את נורת הפלאים שלנו: 150 ואט!!!
המלון שאנחנו נמצאים בו עכשיו שונה משני הסוגים הללו ואינני יודעת אם נמצא עוד רבים כמוהו. מצאנו אותו בשיטוט חסר מטרה מיוחדת בדרג'ילינג, לאחר שהחלטנו לחזור אליה אחרי הביקור בסיקים, ואפי רצה לגור במקום שקט יותר. המקום אכן שקט, לא רחוק מן הצ'וארסטה (הכיכר) שמעליה גרנו בביקור הקודם, אבל קצת מאחוריה, ומתחת לכביש על המדרון. הרצפה והקירות מצופים עץ אדום עם שטיחים אדומים במצב טוב יחסית. עציצים עם פרחים בכל מקום: בכניסה, על החלונות, על מדרגות עץ מיוחדות הצמודות למדרגות ובמסדרון. קירות המסדרון בין החלק הישן של המלון, (ששייך היום לכמה חברות גדולות כבית הנופש של עובדיהם) עשויים מזכוכית ומבעדם נשקף הגן המקסים, שבגללו בחרנו לגור במלון ולהישאר בו כמעט שבועיים. יש המון פינות ישיבה נעימות מרוהטות בטוב טעם ליד קירות הזכוכית וליד החלונות, ואפשר לשבת ולהתחמם בשמש או לצאת למרפסת קטנה, כמו שאנחנו עושים עכשיו, ולשבת על כסאות פלסטיק ולכתוב במחשב או ולצייר את הגן. הנוף מכל החדרים נפלא – ההר שלידנו ירוק ומשובץ בשבילים ועצים ובתים מעטים ומאחוריו הרי הקנצ'נג'ונגה הנפלאים עם פסגות השלג שלהם. אבל בינתיים הראות הייתה גרועה למדי ומעבר להר רואים בעיקר אובך או ערפל, תלוי בשעה של היום.

אני כותבת כבר ב- 5.4.05 אחרי יום נעים שבו שוטטנו קצת בדרג'ילינג, הצלחנו להעביר במהירות את כל מה שרצינו לבלוג, ולנסות לקרוא מכתבים שקיבלנו לא תמיד בהצלחה.
לכל קוראינו הכותבים לנו: אנא שילחו את המכתב בצורת מסמך "word" או מקודד כ "unicode8", אתם לא מתארים לכם כמה זה מתסכל לראות מכתב שכולו סימני שאלה במקום המלים שאנחנו מחכים להן כל כך...

כאן המקום לסכם חודש ראשון בהודו, (אף על פי שרבים מהמטיילים שאנחנו פוגשים, אומרים שבכלל זה עדיין לא הודו) ולהגיד שהיא מלאה חידות וניגודים משוועים. אמנם פגשנו יותר נפאלים, טיבטיים וסיקימיים מאשר הודים אבל כולם מושפעים מן התרבות ההודית שבתוכה הם חיים.
החידה הראשונה היא הלכלוך. מדוע חברה שללא ספק מעריכה אסטטיקה, בדרכה שלה כמובן, אדישה לערימות אשפה במקומות ציבוריים בעיר או בכפר ולמי ביוב הזורמים ברחובות. מצד אחד נשים לבושות במיטב הצבעים והבדים העדינים, ומצד שני הן דורכות על זבל, ומדלגות בין זרמי ביוב במיומנות בלי להתייחס אליהם בכלל.
הבירוקרטיה: אנשים משכילים ומודרנים שמכירים את כל חידושי הטכנולוגיה, סובלים בלי להתלונן את האיטיות והסרבול של כל המוסדות והשירותים, גם הפרטיים, הניתנים להם. בשום מקום לא משתמשים במחשב כדי לרשום הזמנה, קבלה או אישור רשמי. הכל נעשה ביד עם נייר קופי ונרשם באיטיות במחברות ענקיות. מצד שני: יש הרבה חנויות עם טלוויזיות ומכשירי ווידיאו ודי-וי-די ושלוש חברות פרטיות של טלפונים סלולריים.
הפסקות החשמל- זוהי תופעה רגילה בכל מקום, ולמי שאין גנרטור (שגם בו משתמשים רק בלילה) יש נרות מוכנים, וכשזה קורה פשוט משתמשים באלטרנטיבה בלי להתאונן. אבל באיזור שבו אנו נמצאים יש נהרות ואין בעיה להפיק חשמל בכמויות. חידה נוספת: האם הממשלה לא משקיעה מספיק בתשתיות בגלל האוכלוסיה הגדולה במערב בנגל? (בכלכותה לבדה היו 13.2 מיליון תושבים ב-2003) אבל הרי גם בסיקים, הדלילה באוכלוסיה היו הפסקות חשמל.
מה שרואים אינו מה שיש- מישהו שנראה כפועל או חנווני קטן מתגלה לעתים כאדם בעל השכלה רחבה ודובר אנגלית משובחת. ולהיפך: מלון או חנות בעלי שלט מפואר ושם מערבי מפוצץ, מתגלים ככוך חשוך ועלוב. בית ספר שנראה כמו צריף נוטה ליפול מכיל תלמידים נבונים וחרוצים ומנהל ומורים משכילים וכולם מהודרים בלבושם הממערבי המחוייט.
כולם מבינים את כולם ומרגישים בסדר ביחד למרות הבדלי השפה והתרבות. כל המקומיים בדרג'ילינג דוברים נפאלית אך שפת האם שלהם היא טיבטית או סיקימית, והם מדברים הינדית ובנגלית או אנגלית עם התיירים ההודים. כולם קוראים אנגלית, ויש המון עיתונים וחנויות ספרים בשפה הזאת.
כולם קצת דתיים - אבל לא ברצינות גדולה מדי בדרך כלל. עמידה שקטה עם ידיים צמודות על החזה או מעל הראש לכמה רגעים מול מקדש או פסל, היא פעולה שגרתית ואין לה קשר לעיסוקו או השכלתו של האדם המתפלל. הרגשות הדתיים הם משהו אינטימי שלא צריך לעסוק בו ואינו משפיע על צורת הלבוש או המגורים כמעט – מקדשים משפחתיים קטנים או פינת תפילה אפשר למצוא במלונות, חנויות ובתים.
יש סדר בבלגן - בעיקר בנהיגה. שיתוף הפעולה בין הנהגים הוא למופת, ורצוי להביא לכאן את נהגי ישראל הפראיים והכוחניים. הכבישים הצרים וההרוסים בחלקם, מאלצים גם את הנהגיל הצעירים והאמביציוניים ביותר לפעול בהרמוניה עם שותפיהם לכבישים.
אנחנו לבנים, גדולים ומגושמים, מפונקים ובורים בעיניהם. חלק מהמיטות והשולחנות והספסלים נועשו לאנשים קטנים מאתנו, ואנחנו לא גדולים במיוחד במושגים מערביים. אנחנו זקוקים לאביזרים רבים: הכפות שניתנות לנו (או הסכו"ם המלא לעתים) בניגוד לאכילה בידיים של ההודים וגם המקומיים, הנעליים הכבדות והמעילים החמים שלנו בניגוד לכפכפים ולעטיפות הצמר הקלות שלהם, המכוניות והג'יפים שמביאים אותנו לכל מקום כשהם הולכים ברגל - כל אלה יוצרים את התחושה שאנחנו גדולים, מגושמים ומפונקים.