31.3.05 – מנזר סאנגה-צולינג

הבוקר היה פחות בהיר ויצאנו לראות את סנגאצ'ולינג, המנזר השני ליד פלינג, ולנסות לטייל בטרק-ג'ונגל שהומלץ בדף המידע של הגסטהאוז. אף על פי שהזוג הצ'כי הצעיר שפגשנו סיפרו שלבחורה נצמדו עלוקות וזה כאב. לפי המלצתם הצטיידנו בחבילה ענקית של מלח, שמספיקה למשפחה מקומית לכמה חודשים, כי העלוקות אוכלות את המלח ומתות.
הדרך התחילה בעלייה מתונה על כביש מסודר, ואז התפצלה לשביל רחב הממשיך ישר למנזר ולכביש העולה בתלילות למנחת ההליקופטרים ולבית הספר. שמחתי שהדרך שלנו עוברת במישור ולא ידעתי מה מצפה לנו...
העלייה הפכה תלולה יותר ויותר, עד מקום שבו הורה השלט על שני כיווונים: האחד שביל צר למנזר, והשני: הדרך נמצאת בעבודות. לא הייתה ברירה והתחלנו לעלות בשביל הצר. זה היה תלול, וכל הזמן נתקלנו בפועלים שחפרו שם והובילו אבנים. הם פינו לנו מעבר, והתסתכלו בשני הלבנים המבוגרים המוזרים, העולים בצורה מגושמת וכבדה, כשהם עצמם מדלגים ממקום למקום בקלילות של עזי הרים. כהרגלי, עליתי במהירות גדולה מדי, ופשוט נגמר לי האוויר והיינו מוכרחים לעצור. נוסף לקושי שבעלייה התלולה, (אני קוראת לזה: דרך של עכבישים) זה היה פשוט מפחיד, מפני שהבוץ שנוצר בעפר עוד לא התייבש לגמרי, ולמטה הייתה תהום עמוקה מאוד.
בין הפועלים היו גם פועלות, וכולם ישבו ליד ערמות של אבנים וחצץ ושברו את האבנים הגדולות, ממש כמו אנשי גדוד העבודה בשנות העשרים. הם היו עליזים מאוד ושמחו להצטלם, והבינו די מהר שאפי מעדיף לצלם אותם עובדים, ולא קפואים ורציניים כמו שהם הופכים להיות בדרך כלל לפני המצלמה.
בחור צעיר עם תיק בד וסכין על מותניו שנראה לנו רועה המחפש את העיזים שלו, עצר לידינו נתן לנו עיצות איך להתקדם בלי ליפול. אחר כך עצר וכרע לצד הדרך, וכרת ענף גדול והושיט לי אותו כמקל הליכה. זה היה מאוד מועיל ונתן לי ביטחון וגם הקל על העלייה. הוא המשיך להוביל אותנו ועצר מדי פעם, לראות שאני מצליחה לעלות. פניו היו עדינות וטובות וקולו חרישי וסבלני, וקרנו ממנו חום ואנושיות. צ'מפו ידע לספר על הצמחים ואפילו הבחין בציקדה שהייתה למעלה על גזע העץ, מין נער טבע אינטליגנטי, עם חוכמת חיים והמון רצון טוב.
התחלנו לדבר, והתברר שהוא נזיר (לבוש אזרחית) שעולה למנזר כמעט בכל יום להשתתף בפוג'ה וגר בכפר שנמצא מתחת לפלינג. הוא גדל במנזר הזה מגיל 8 עד 15 ואחר כך עשה "retreat", (מדיטציה מבודדת) שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים במנזר שמעל גנגטוק שהיינו בו (ליד ארמון המלך, בו פגשנו את הגורו סיגואל לראשונה) ועוד תשעה חודשים של טקסי חניכה. הוא סיפר שבסוף ה"retreat" היה לו זקן ארוך מאוד. (כמו בסרט "סמסרה" למי שראה) בזכות ה"retreat" הוא קיבל את השם "צ'רינג" המסמן מעמד גבוה יותר מסתם לאמה שגמר את הלימודים במנזר.
לבסוף הפך השביל לדרך רחבה ונוחה והלכנו לנו בנחת, כשאפי חוקר את צ'רינג צ'ופל צ'מפו לאמה על הלימודים שלו ועל המדיטציה שהוא עושה. כשאפי אמר שאינו עושה מספיק מדיטציה אמר צ'מפו שגם הליכה למקדש ועמידה שקטה מול הפסלים היא טובה כמו מדיטציה.
הגענו למנזר והנוף היה מופלא – מרחבים של הרים ועמקים מיושבים בדלילות, חלקם מכוסים באובך וחלקם מבהקים בשמש. במקדשון נפרד ישבו כמה ילדים וקראו בקול מספרי הקודש הטיבטיים, ונשמעו כמו ב'חדר' היהודי. אבל הם ישבו לבדם בלי המורה, שלבסוף יצא מן המנזר ואמר להם לעשות משהו, וכשלא הגיבו מספיק מהר דפק על חלון והיכה בגונג. ואז פצחו בשירה עליזה שבישרה את ההפסקה. כולם הרימו את החצאיות ודחפו אותן לחגורה, ומתחתן התגלו מכנסיים רגילים והחלו לשחק כדורגל בהתלהבות כמו כל הילדים בעולם.
נער קטן הזמין אותנו להיכנס למקדש ורמז לנו לעלות למעלה, שם היה עוד מקדש ומעין קפלה הקטנה, שבה ישב נזיר זקן (למעשה בן 63 בלבד, אבל נראה זקן) וצ'מפו, שהזמין אותנו לשבת אתם. הזקן התחיל לדקלם ולדפוק על התוף ולהכות במצילתיים. ישבנו בשקט והקשבנו, ואכלנו מין בצק בצורת לוטוס, שהיה מונח בגביע טיקסי על הדוכן. החדר היה צבוע בשחור ועליו ציורי שדים ומפלצות וגולגלות לבנות, ולמעלה היו תלויות מסכות טיבטיות מפחידות.
בקומה השניה של הקדש היו ציורים אירוטיים, וציור בסגנון נאיבי מיוחד של ארבע חיות (גארודה – הכלאה בין נשר וטווס, דרקון, אריה שלג ונמר) שהן הרוחות המגינות על המנזר. שני ציורים אחרים בסגנון המיוחד הזה ראינו בכמה מקומות ואף במלון שלנו. זקן המסמל אריכות ימים, וארבע חיות: פיל שעל גבו קוף המחזיק ארנבת הנותנת עוגה לציפור – וזה סמל להרמוניה. צ'מפו סיפר שהנזיר חי במנזר לבד, ורק התלמידים והמורים אתו. זהו מנזר שלא מתגוררים בו נזירים, ולכן הוא לא גר שם.
יצאנו לטרק-ג'ונגל עם צ'מפו, שהרגיע אותנו ואמר שהיום לא צפויות עלוקות, מפני שלא ירד גשם כמה ימים והכל התייבש. הוא הסביר לנו שיצא לג'ונגל כדי לקטוף כמה צמחים לבישול לביתו, והדריך אותנו לקחת את השביל הנכון. ההליכה הייתה קלה ונעימה בין העצים והשיחים, כשהנוף מבצבץ לעתים מבין העצים. צ'מפו ביקש שנחכה לו כשהוא נכנס ליער לקטוף את הצמחים, ואנחנו ישבנו לנו בצל וכרסמנו חטיפים. כשחזר הראה לנו את הצמחים, ולפתע ראינו על רגלו עלוקה שעלתה עליו כשירד מן השביל כדי לאסוף את הצמחים. הוא הוריד אותה בעדינות עם המקל שלו, וניגב את הדם באדישות. כיבדנו אותו בבוטנים והוא מייד כיבד חברים שלו שעברו ביער, עובדי מערכת המים של פלינג. זה הזכיר לי את הפוג'ה שהיינו בה אצל הנזירות, כשחילקו שקיות ממתקים ואחר כך עברו עם שק וכל אחד תרם משהו מן השקית שלו.
בזמן שנכנס ליער הכין לי צ'מפו מקל הליכה משובח עם ידית, שכרת וחידד עם הסכין שלו. הדרך חזרה הייתה קלה יותר. במקום לרדת בשביל העכבישים הלכנו בזהירות בדרך הרחבה שעובדים בה, ותימרנו בין האבנים והעובדים עד שהגענו למקום שממנו יורד שביל תלול וצר לכפר של צ'מפו. לפני כן שאלנו אותו אם הוא רוצה ויכול לבוא אתנו לפלינג ולאכול אתנו, צ'מפו אמר כן, ונענע (לא) בראשו כמנהג המקום. אך אפי לא היה בטוח אם הוא לא אומר כן רק בגלל שלא נעים לו לסרב, ואכן כשהגענו לשביל אמר שהוא צריך לרדת לכפר שלו, והדרך הזאת קצרה בהרבה מן הדרך מפלינג. נפרדנו ממנו בלבביות, לא לפני שרשם לנו את כתובתו באנגלית, לאט וברצינות ולא היה ברור לנו אם הוא מזמין אותנו או רוצה לקבל מאתנו מכתב.
בארוחת הערב בגסטהאוז נפגשנו עם וואנג די והראינו לו את התמונות מן הטיול שלנו אתו ומן הטיול עם צ'מפו, שסיפר לנו שהוא מכיר את המשפחה והם "אנשים טובים". וואנג די אמר שצ'מפו הוא נזיר טוב, (האם מכאן נובע שיש נזירים אחרים?) והסביר שאפשר לחיות בכפר ולבוא למנזר לעתים קרובות לטקסים ולהיות נזיר טוב.