4.3.05 בדרג'ילינג עם ג'ימי

התעוררנו רעננים אך עדיין מטושטשים ואיטיים והתבוננו בחלון בשוק ובאנשים ומכוניות המצפצפות, והחלון בשירותים סיפק מראה קרוב יותר של האנשים העוברים בסימטה של המלון. הנשים לבושות בסרים צבעוניים ובצעיפי צמר ענקיים אך נועלות קבקבים בלי גרביים, גברים במעילים וכובעי צמר ולעתים אף צעיף המכסה את הפנים עד העיניים אך נעולים גם הם בקבקבים בלי גרביים ונשים לבושות רק בסארי וסוודר או בחליפת מכנסים ושמלה דקיקה עליהם וסוודר דק מעליה, ואחרות לבושות במיטב האופנה ה'פרחית' המערבית או גברים צעירים עם מעילי עור וג'ינס הדוקים ואחרים לבושי חליפות שמרניות אפורות או שחורות. והפנים: כהים מאוד ובעלי לחיים בולטות ופה רחב ובולט, או מלוכסני עיניים בדרגות שונות ושיער שחור עדין וחלק, או ממש סינים או טיבטים בעלי עור חיוור מאוד, או הודים מבוגרים ומלאים עם שיער שיבה ומשקפיים הנראים כמורים או פקידים, והודיות יפיפיות מבוגרות בעלות שיער שחור ועבה או שיער שיבה דקיק ופנים מקומטות שהיו פעם יפות.
לבסוף ב- 12.30 יצאנו לרחוב והסתובבנו בשוק והתחלנו לעלות לכיוון המרכז והמול (רחוב החנויות ה'יפות') ועצרנו ליד חנות מאפים מקומיים במעלה מדרגות תלולות. קנינו כמה דברי בצק מטוגן ממולאים בירקות וכמה ממתקים, ארזו לנו את הכל בקופסה יפה ונתנו לנו גם צלחות קטנות עשויות מעלים. מצאנו מדרגות המשקיפות על הרחוב והנוף המעורפל ואכלנו בהנאה רבה את האוכל. פתאום ניגש אלינו גבר מבוגר לבוש כמערבי חבוש קסקט לבן ומרכיב משקפים שמהן נשקפות עיניים מלוכסנות. עורו לא היה כהה מספיק כדי שנחשוב אותו להודי והוא דיבר אנגלית משובחת במבטא בריטי. הוא שאל אותנו אם אנחנו מחכים לערפל שיפוג כמוהו וסיפר שהוא מאוכזב מאוד מהראות הגרועה, שהסבירו לו שהשנה היה חורף קשה במיוחד ומזג האוויר השתגע ודווקא בפברואר היה אוויר צלול והראות מצויינת. הוא סיפר שגדל בדרג'ילנג אמו הייתה נפאלית ואביו היה אדריכל סקוטי שבנה כמה בניינים בדרג'ילניג ובסביבה ואפילו את המלון שמתחתיו נפגשנו ושבו הוא מתאכסן מסיבות סנטימנטליות. שמו ג'ימי קיר והוא סוחר תכשיטים מהונג קונג אבל גר חלק גדול מהזמן במנילה בפיליפינים. הוא הציע לנו להצטרף אליו לטיול בעיר ואנחנו הסכמנו בשמחה. הוא דובר נפאלית שוטפת ושמח בכל הזדמנות לתרגל את השפה שקצת נשכחה עם אנשים פשוטים ברחוב. התחנה הראשונה שבה עצרנו הייתה חנות הצילום של דאס, חבר ילדות של ג'ימי מבית הספר. זה היה מחזה סוריאליסטי: הודי (נפאלי אך בהיר מאוד) ונפאלי למחצה משוחחים באנגלית משובחת במבטא בריטי מושלם על חברים וותיקים ואנשים מן העיר ומורים וכמרים שלימדו אותם והכל במין אדיבות בריטית נון-שלנטית כאילו רק אתמול נפגשו. ג'ימי קנה גלויות של המקדשים והמלון שאביו תכנן ואפי נכנס לשחת צלמים עם מר דאס, חברו של ג'ימי והתפעל מהגדלות הענק בשחור לבן ובצבע שקישטו את קירות החנות. כמו חנויות רבות בדרג'לינג החנות נראית כמו החנויות הגדולות בישראל בשנות החמישים. דלפק גדול מאוד, ארונות עץ עם דלתות זכוכית שבהן מוצגת הסחורה וגם הדלפק עצמו הוא ארון עם חלון זכוכית. כארבעה אנשים, כנראה בני משפחה שירתו את הקונים ומר דאס עצמו היה פנוי לשוחח איתנו באריכות. לבסוף נפרדנו ורק אז יכולנו לחוש את ההבדל בין ג'ימי ומר דאס ובין סתם שני ג'נטלמנים אנגלים מבוגרים: הם אחזו איש ביד רעהו וחייכו וביטאו את התרגשותם במבט חם, לא כדרך הבריטים הקרירים.
ג'ימי הציע ללכת למכון הימליה לטיפוס הרים, ואנחנו שוב הסכמנו בהתלהבות. בדרך צעדנו בכביש שבו היו המוני תלמידים ותלמידות לבושים במדי בית ספר בנוסח אנגלי – ז'קטים ועניבות כחולים או חומים וג'ימי סיפר שדרג'לינג וסביבתה הפכו למקום מרכזי של בתי ספר פרטיים ואנשים שולחים את הילדים שלהם מכל הודו ואפילו מארצות שכנות: קמבודיה, בורמה, תאילנד. הוא סיפר על בית הספר שלו שנמצא במרחק מה מדרג'לינג ונחשב אז לבית הספר הטוב ביותר. הוא הגיע לבית הספר בגיל 3, וכשהבענו הפתעה צחק: אבא שלי רצה אישה שניה ולכן שלח אותי... אך כנראה שמאחורי הבדיחה מסתתר עצב רב. כנראה שאמו מתה והוא נשא אישה שניה, אנגליה, שאולי לא רצתה אותו בבית כתזכורת לאישה הראשונה וגם כיוון שהיה חצי נפאלי. מכון הימליה לטיפוס הרים נמצא בתוך הגן הזואולוגי של דרגלינג וכמו כל דבר בעיר הזאת כרוך בעליה או בירידה תלולה. הדרך לשם הייתה די ארוכה אך ג'ימי לא חדל מלצלם ולשוחח עם עוברים ושבים בהתלהבות בשפת המקום ואף עצר שני נערים ביישנים מבית הספר שלו והתעניין במעשיהם ובבית הספר. במכון עצמו הוא התלהב מכל מה שנשאר כזיכרון מן ההעפלה לפיסגת האוורסט של הילארי וטנסינג (שגר בדרג'לינג ויש פסל גדול שלו בעיר וגם במכון) הוא סיפר שהאנגלים התייחסו לטנסינג בהתנשאות ולא נתנו לא להיות חבר שווה במשלחות טיפוס עד שהעפיל לאוורסט. לאחר כיבוש האוורסט ההודים התגאו בטנסינג מאוד והבטיחו לו עבודה לכל החיים במכון לטיפוס אך לא קיימו את הבטחתם, וכך עבד טנסינג בליווי מסעות למקומות שונים כמו אנטרטיקה רק כדי ההמשתתפים יוכלו לומר שהיו במסע אתו. למרות הפרסום העולמי שזכה לו טנסינג לא הפך לעשיר ולא נהנה ממנו כפי שהיה נהנה לו זה קרה היום. ג'ימי נזכר שכל ילדי העיר עמדו והריעו לטנסינג לאחר כיבוש ההימליה, והוא עצמו הכיר אותו היטב ונפגש עימו מספר פעמים, ופעם אחת אפילו זיהה אותו טנסינג כשישב עם חבר בבר, לפני שג'ימי ראה אותו. עם זאת אמר שהוא מעריץ את הילארי מפני שהוא משקיע כסף וזמן בעזרה לנפאל ולאנשיה, ועדיין נשאר אדם פשוט וחם.
אחרי הסיור ראינו אוטובוס צהוב של בית ספר של בית ספר קתולי ישועי שאבא שלו תכנן בו את המזבח של הכנסיה. ג'ימי חשב שאולי יפגוש את המנהל לשעבר שאמור לשהות שם כאורח. עלינו על האוטובוס והגענו לבית הספר שנמצא בפאתי העיר. המקום מרשים מאוד: בניין ענק אירופי מאוד עם מגרש ספורט ענקי וחצר גדולה עם דשא. ג'ימי מצא שם עוד מורה סיני שנראה צעיר שחיכה עם אשתו כנראה להסעה ומלמד שם סינית. האב ונס הישועי שאחראי על החינוך באיזור התגלה כקנדי מוצק וחביב שלא זכר את ג'ימי אך זכר רבים מבני מחזורו, והם החליפו שוב ידיעות על אלה שחיים ואלה שכבר אינם בידידות ובחביבות בריטית שקטה. ג'ימי סיפר לאב ונס שאביו תכנן את המזבח של הכנסיה של בית הספר אך הסתבר שכל מה שאביו תכנן הוסר מפני שהכנסיה הקתולית החליטה להפוך את הכנסיות שלה לפשוטות יותר. ג'ימי לא וויתר והלכנו בכל זאת לראות את הכנסיה, שהיתה יפה וגדולה אם כי מרבית התלמידים היום אינם נוצרים. האב ונס סיפר שלומדים שם הינדים בודהיסטים מוסלמים ונוצרים, הלימודים מתנהלים באנגלית מגיל שמונה עד סוף התיכון. הילדים לומדים שפות רבות ושונות, חלק כי זאת שפת אמם וחלק כדי להפיק תועלת בעתיד. הכיתות גדולות מאוד אך המשמעת מוחלטת והילדים לומדים בשקט כשהמורה עובר ביניהם. בהפסקה הם רצו וצעקו והשתוללו כמו כל הילדים בעולם. כשנגמרה ההפסקה הם הסתדרו בשורה והלכו לכיתות והפכו שקטים ורציניים בבת אחת. האב ונס הראה לנו את חדר האוכל החדש, שנראה כמו כל חדרי האוכל בפנימיות האנגליות שראינו תמיד בסרטים, והתגאה בעזרה שהם מקבלים עכשיו מן הממשלה המרכזית, בניגוד לממשלת מערב בנגל שהיא קומוניסטית ומנסה לשלוט על החינוך.
הביקור נגמר ואנחנו עלינו על מונית שנראתה כמו המוניות של לונדון רק שהייתה לבנה מלוכלכת ומקרטעת, ונפרדנו מג'ימי שהזמין אותנו לבוא אתו מוקדם בבוקר, ב-7 לראות את טקס הפוג'ה במקדש הינדי שאביו תכנן.
אכלנו ארוחת ערב הודית למהדרין במסעדה צמחונית שהייתה ריקה לגמרי וחזרנו למלון דרך הכיכר הראשית שבה עברנו קודם עם ג'ימי. נזכרתי שראיתי ב"לונלי פלנט" את שם המלון בכיכר כמלון מומלץ עם חדרים לשהייה ארוכה שבחלקם יש אפילו מטבחים. החלטנו להיכנס ולשאול. למטה ראינו אינטרנט ואפי התעניין באפשרות להביא את המחשב שלנו ולחבר אותו לאינטרנט. זקן טיבטי כפוף במקצת הציג את עצמו כבעל הבניין הזמין אותנו לראות חדר. שאלנו על החדרים לשהייה ארוכה והוא הראה לנו חדר גדול מאוד עם שולחן אוכל שולחן כתיבה ספה כורסאות שולחן סלוני ארון בגדים עצום ונוף לכיכר ולסיקים. החדר זול בהרבה מן החדר שבו גרנו: 450 רופיות ללילה ונוכל לאכול בו ארוחת בוקר ואפילו צהרים. החלטנו לקחת אותו ושילמנו משהו על החשבון. הלכנו לישון מייד כי למחרת היה לנו יום עמוס וקבענו עם ג'ימי ב- 7 בבוקר.